חופש בחירה מוגזם - כשיש יותר מדי מוצרים על המדף

הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל, בשנת 1979, הייתה לברלין. הסופרמרקט הראשון שנכנסתי אליו שם היה ה- KaDeWe, שאז היה ענק גם במושגים אירופיים. איך שנכנסתי, ישר נפלתי על השטיחים, שהיו פזורים ברוחב רב בקומת הכניסה. עליתי וירדתי במעליות, במדרגות, בדרגנועים והשד יודע במה, ויצאתי, המום, מבולבל ומטושטש לחלוטין, עם שפופרת של משחת שיניים, שלפחות הצלחתי להגיע ולשלם בעבורה. עד היום אני לא זוכר בשביל מה בכלל נכנסתי לשם, אבל באותו טיול כבר לא העזתי לחזור ל- KDW.

אני תוהה האם מבחר גדול באמת עושה אותנו שמחים. האם המון מוצרים ואריזות חדשות עושים לנו טוב, או שכמות המוצרים על המדפים בסופר זה כבר באמת יותר מדי.

למשל היום, בכל פעם שאני רואה את הזאטוטים שלי משוטטים במסדרונות הסופר, אני מרחם עליהם. הם מסתכלים על כל מוצרי הילדים, הבמבות, הביסלים, הצ'יטוסים והבייגלאך, ומתבלבלים. מהצד השני קורצים אליהם כל המתוקים הבלתי אפשריים, השוקולדים, הופלים והעוגיות. אין להם אפילו פסק זמן לעצור ולחשוב מה, בעצם, הם אוהבים.

אוקיי, אנחנו מחזיקים אותם די צפוף בעניין הזה בבית, לטוב ואולי לרע, אבל גם לו היינו נותנים להם לבחור בכל פעם מסה של חטיפים או ממתקים, אני לא חושב שהם היו מאושרים בשלב הבחירה. נראה לי, וזאת התרשמות בלבד, מעין פסיכולוגיה בגרוש, שהמבחר מדכא אותם.

טוב, לא ממש מדכא אותם, אבל גם לא עושה אותם למאושרים. המבחר זה לא מה שעושה אותם מבסוטים, נאמר ככה, וזה לא רק הילדים שלי. מאז ששמתי לב לעניין הזה אצלם, אני רואה את זה יותר ויותר וגם אצל ילדים אחרים: הילדים נכנסים למעבר החלומות הצר הזה בתשוקה רבה. העיניים נפתחות, הנחיריים מתרחבים והפה מתחיל לחייך. ביציאה, הם נראים מותשים: העיניים מסתכלות לכל הצדדים, הפה סגור (או עסוק בלהתלונן), והתחושה הכללית היא של חוסר של משהו: "האם בחרתי נכון? אולי יכולתי לקנות משהו יותר טוב?" תנו להם למלא עגלה, ואני בטוח שהם יראו בדיוק אותו דבר.

אולי זה איזה דחף קמאי, משהו אבולוציוני כזה, שדוחף אותנו כל הזמן לרוץ ולחפש דברים חדשים ושונים. אפשר לדמיין את האדם הקדמון, מתרוצץ בין העצים, טועם פעם מהשיח הזה, פעם מהשיח ההוא. אפשר לחשוב עליו, הולך לישון כשהערב יורד, מתוסכל, כי עדיין לא הספיק לטעום מהעץ השלישי משמאל. מצד שני, תראו איזה כיף היה לו לאותו אדם קדמון, שיכול היה לטעום ולדגום מכל המבחר הזה, ולא נאלץ לאכול רק את מה שהחקלאות המודרנית, המתועשת, מביאה לשולחנו; קמח תפוחי אדמה וסויה במגוון מופעים ושיטות יצור.

בארץ מעריכים מאוד את חיבתנו למוצרים חדשים: כל הזמן עולים דברים חדשים על המדפים, מנסים עלינו חידושים שונים - לפעמים לפני שאלה מגיעים למדינות אחרות. כוחה של המילה 'חדש' הוא רב בכל העולם, אבל בארץ היא קיבלה ממש מימדים הרסניים.

איכשהו, נראה שאנחנו ממעיטים מדי בכוחה של המסורתיות. פעם היינו מדברים על "כוחו של הרגל", אבל הפכנו להיות חברה צרכנית שבה להרגל כבר אין כח. אין מסורות ואין טקסיות. כל הזמן מחפשים אצלנו לשנות טקסים, לשנות מתכונות ולפרוץ מסגרות. למה? לא ברור. עובדה היא שאנחנו מסתכלים בהערצה וגונחים בתוגה בכל פעם שמזמינים אותנו לטקס תה יפני. אנחנו מוכנים לאכול בידיים מצלחת של אחרים, רק כדי לחוות ארוחה "מסורתית" של שבט נוודים כזה או אחר.

לא שאני מזלזל, להפך: המסורות האלה לא השתנו ואם הן משתנות, הן משתנות לאט. הן נותנות ומעניקות לנו ביטחון כלשהו בחיים, ואפילו שקט נפשי ומנוחה מהגירויים והרעש השיווקי שמציף אותנו מכל צד.

כשהעלתי את העניין הזה בשיחה עם כמה חברים, הם אמרו שזה לא רק ריבוי המוצרים על המדפים שיוצר אצלם עומס ומפריע להם. מה שעוד מפריע להם הוא שיש לנו יש מעט מדי שוקולדים עם פרות וגבינות עם בית. במילים אחרות: זה לא שהם בהכרח קונים אותו, אבל בכל פעם שמוחקים להם מוצר מהקטלוג הוירטואלי, פתאום הוא חסר להם. "פעם בחודשיים בערך, אני נזכר באיזה משהו שפעם היה", אמר לי מישהו, "שוקע בדכאון נוסטלגי, ואז הולך, מחפש ולוקח את התחליף מהמדף. טועם ומקלל על הטעם ההוא שהלך. אפילו הסלט מיונז ההוא? זה עם החתיכות הצבעוניות בפנים? אפילו לזה כבר יש טעם סינטתי".

אולי כן, ואולי לא. יכול להיות שהטעם שלנו התבגר והשביח. יש להניח, בעצם. אבל גם עם זה, נראה שחסרה לנו מסורת במוצרים, ממש כמו מסורת בטקסים או בנימוסי שולחן. אנחנו אמנם מנסים כל הזמן דברים חדשים, רצים להתנסות בטעמים החדשים מכל מיני מקומות, אבל בסוף היום אנחנו חוזרים לפרות עם הבית, ובסוף השבוע נשענים אחורה בכסא, עם חיוך גדול של צ'ולנט מרוח על הפרצוף.

אחד המאכלים האהובים עלינו בחנוכה הן לאטקעס. "לביבות תפוחי אדמה" קוראים לזה ילדינו המודרניים, בהקפדה יתרה על עברית נכונה. משום מה ההקפדה היא רק ב'לאטקעס', ומתפוגגת לה כשצריך, נניח, לספור, ולבקש ארבע או חמש, ולא ארבעה לביבות. הנה אם כך מתכון מסורתי ללאטקעס. מאספרגוס.

לביבות אספרגוס

המתכון מתוך הספר ""New Jewish Cuisine שכתבה Frances Prince.

1/2 ק"ג אספרגוס צעיר ודק

1 גזר צעיר, קטן, עם טעם, קלוף, ללא קצוות

2 ביצים

1/4 כפית מכל אחד: מיורן, מוסקט מגורר, מלח ופלפל

1 כפית שמן זית

1/2 כפית שום, מעוך

1 כפית פטרוזיליה

1/3 כוס בצל יבש קצוץ

1/3 כוס גבינת ריקוטה מפוררת היטב, אפילו מעוכה

2/3 כוס (בערך) קמח מצה

קורט קרם טרטר – במדפי התבלינים בסופר

2 כפות שמן זית

1. חותכים את הקצוות הקשים של האספרגוס, קוצצים אותם בפולסים במעבד מזון או מגררים (יש לאחוז כמות שלהם כצרור, ולגרר). מגררים את הגזר ומערבבים עם האספרגוס.
2. בקערה קטנה, מערבבים יחד חלמון ביצה אחד, את התבלינים, שמן ופטרוזיליה קצוצה, מכניסים ומערבבים את השום והריקוטה.
3. מאחדים את תערבות התבלינים/חלמון עם האספרגוס ומערבבים. מוסיפים קמח מצה, כף-שתיים בכל פעם, עד לקבלת תערובת יחסית עבה.
4. בנפרד, מקציפים את חלבוני הביצים עם הקרם טרטר ליצירת קצף יציב אך לא יבש, מקפלים את הקצף לתערובת ומערבבים.
5. מחממים את השמן היטב. יוצקים לתוכו בכל פעם ארבע לביבות בכל סיבוב, לא יותר. לוקחים תערובת במצקת ויוצקים למחבת. גודל כל לביבה צריך להיות כ- 10 ס"מ או פחות, אחרי ששיטחתם את התערובת במחבת. מטגנים כמה דקות על צד אחד, הופכים ומטגנים הלאה.
6. לפני ההגשה, שומרים בתנור חם, רצוי על נייר סופג.