אקורד הסיום של אהרן ברק
פסק הדין האחרון שחיבר אהרן ברק בנושא הסיכולים הממוקדים לא נכתב רק עבור הצבא. הוא אולי אחד המסמכים המשפטיים החשובים שנכתבו בישראל מבחינה הסברתית, וכוון כלפי חוץ - עבור הקהיליה הבינלאומית
לא בכדי בחר הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, לסיים את פסק דינו האחרון, שעסק בסיכולים הממוקדים, בציטוט ממה שכתב שנים לפני כן בפרשת שיטות החקירה של השב"כ: "מודעים אנו לכך כי פסק דיננו זה אינו מקל את ההתמודדות עם מציאות זו. זה גורלה של דמוקרטיה, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות שנוקטים אוייביה פתוחות לפניה".
משפט זה מסכם יותר מכל את גישתו של אהרן ברק למצבה המיוחד של ישראל, שנאלצת להתמודד עם טרור הרסני. גם במאבקה בטרור- קבע ברק - חייבת המדינה לנהוג במסגרת הדין: "בסופו של יום מאבקה על פי הדין מחזק את כוחה ואת רוחה של המדינה".
לכאורה, פסק הדין יקשה על הסיכול הממוקד של מחבלים. בית המשפט מחייב בחינה פרטנית של מקרה ומקרה. הוא מחייב את המפקד הצבאי לבחון את החלופות לחיסול הממוקד, וכן לבחון את הנזק הצפוי. השימוש באמצעי של סיכול ממוקד צריך להיות מידתי. מידתיות זו תקבע על פי מבחן ערכי שמאזן בין התועלת הצבאית לבין הנזק הצפוי לאזרחים תמימים.
אבל זה רק לכאורה. משום שבפועל גם היום מקבלים כוחות הביטחון החלטות על סיכול ממוקד בהתאם לשיקולים דומים לאלה שנקבעו בפסיקה. יש להניח כי המציאות לא תשתנה בהרבה.
פסק הדין של הסיכולים לא נכתב רק עבור הצבא. הוא אולי אחד המסמכים המשפטיים החשובים שנכתבו בישראל מבחינה הסברתית. הוא דומה במהותו לפסקי דין אחרים שכתב אהרן ברק, בעיקר סביב גדר ההפרדה. פסקי דין שמכוונים כלפי חוץ- עבור הקהיליה הבינלאומית, הבוחנת בצורה דקדקנית את מעשיה של ישראל בשטחים. וגם אקורד הסיום של הנשיא בדימוס ברק מהווה כתב הגנה רגיש למצבה הבלתי אפשרי של ישראל ולמלחמתה המתמדת בטרור.
מקרה הסיכולים, בדומה לפרשת החקירות של השב"כ, ההחלטות על הגדר ורבים אחרים, מייצג את התפיסה של אהרן ברק בעניינים ביטחוניים: עקרון המידתיות שהוא במוקד פסקי הדין; הצורך באיזון בין שיקולי הביטחון לבין הפגיעה בזכויות אדם; הצורך למנוע החלטות גורפות וכוללניות השוללות זכויות אדם ובמקומם להיצמד לקריטריונים אינדיבידואלים ולבחינה של כל מקרה לגופו; העיקרון לפיו הביטחון איננו מעל לכל. פסקי דין שבעיקרם הצהרתיים, ובפועל אין בהם התערבות בשיקול הדעת הביטחוני של המפקד הצבאי.
פסק הדין בעניין חוק האינתיפאדה, שניתן השבוע מהווה דוגמא נוספת לביטול הסדר גורף, השולל זכויות יסוד. וגם כאן כדאי שלא להסתפק בתוצאה של פסק הדין. נכון, בג"ץ ביטל את אחד הסעיפים שנחקקו בשנת 2005 לחוק הנזיקין האזרחיים. נכון, הסעיף שבוטל העניק בעצם "חסינות" למדינה מפני תביעות של תושבים פלסטינים שנגרמו להם נזקים מפעילות כוחות הביטחון. ונכון כי נמתחה ביקורת קשה על פסק הדין מצידם של כמה חברי כנסת. אולם שתי נקודות למחשבה:
- העיקרון המרכזי הוא כי המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשים שהם בגדר "פעולה מלחמתית" של הצבא. עקרון זה מקובל במדינות רבות וממשיך להיות תקף בישראל. גם אחרי פסק הדין, ישראל לא תהייה אחראית לנזק שנגרם בפעולה מלחמתית של צהל בשטחים.
- ההגדרה של "פעולה מלחמתית" מכסה חלק ניכר מפעילות כוחות הביטחון בשטחים, אם לא הרוב המוחלט שבהן. זו הגדרה רחבה, הכוללת גם פעילות נגד טרור ולשם מניעת טרור. בית המשפט אפילו רומז כי ניתן להרחיב את הגדרת המושג "פעולה מלחמתית" כך שתחול גם על פעילות נוספת, וכך יורחב הפטור המוענק למדינה מאחריות. אם כן, לא כצעקתה, שהרי פסק דין זה, כמו מקרה הסיכולים, לא משנה בהרבה את המצב המשפטי הקיים. יש כנראה פער בין ההצהרות שבפסקי הדין, לבין המצב בשטח. "לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור". זו הרטוריקה שמלווה את פסק הדין הביטחוניים שעימם ירד אהרן ברק מכס השיפוט.
לפנייה לכתב/ת 
