מתייוונים או שחצנים?

תרבות יוון מאדירה את הכוח הפיזי ומאלילה את הגשמיות הגסה. תרבות הנוצצת מבחוץ ומחדירה את אווירת הרחוב העכור, אל תוך הבית פנימה. ימי החנוכה מסמלים מאבק בין שני אורות, שניהם נוצצים - אחד נר קטן וזוהר המסמל את בני האור, והשני - פנס מתעתע לבני אדם יושבי חושך. האחד מבשר את התקווה והכמיהה לאור המתנוצץ בקצה המנהרה. השני אור פנס של רכבת תחתית, הדורסת את כל הנופלים בעיוורון על הפסים. המתייוונים מנסים להציג את הנר היהודי הקטן והזך כתורה של בערות וחשיכה. אך משימת האדם להבין ולהשכיל, לדעת ולהבחין בין אור לחושך, ולקיים את הבחירה הנכונה בין טוב לרע, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה.

שורש הרע בחכמת יוון הוא הנתק בין המדע והידיעה, לבין החובה לחיות על פיה. ידיעת האמת אינה מחייבת איש. הפילוסוף

 היווני אריסטו היה נוהג לומר: "כשאני אוכל אינני אריסטו". תורת ישראל מחייבת בכל צעד בחיים. יהודי, גם כשהוא אוכל וישן וגם כשלומד ומתפלל, תמיד הוא חי את החוויה היהודית. תפקידו הוא לשעבד את החומר לרוח. יהודי חייב לכוון את מעשי הגוף לצרכי הנפש. כשנוהגים כהלכה, גם המעשים הגשמיים הופכים למצוות ומעשים טובים. זה ההבדל הגדול בין תרבות יוון לנר הנשמה הקטן המאיר לכל החיים.

מי שחושב שכדאי לעם ישראל לאמץ את התרבות המערבית בזמן הזה, אין לו סיבה לחגוג את מלחמת החשמונאים ביוונים ובמתייוונים. אפשר היה להתבולל בכיף בימי היוונים ובימי הצלבנים, ולהיעלם ממפת העולם. חבל על כל טיפת דם ודמע שנשפכו על הארץ הזאת, מן הימים ההם עד הזמן הזה. אלפי שנים נאחזו אבותינו בשלשלת הזהב, שנשזרה חולייה אחר חולייה במסירות נפש. עם ישראל ישרוד לנצח. רק חבל על המתנתקים מן העם עתיק היומין, ביודעין ובלא יודעין.