לא כותבת את עצמה

עשרים שנה חיה ויקטוריה אברבנל בתוך ראשה של סביון ליברכט. עשרים שנה היא נאבקת על מקומה, נאחזת בציפורניים ביומיום ומפלסת בצעדים קטנים את דרכה אל השחרור מהבית הכובל, מתכתיבי החברה החרדית בה היא חיה וממילותיו העולבות של בעלה הננעצות בה כסכין. כיום, משוחררת, חכמה וסלחנית, קמה לתחייה גיבורת הסיפור הקצר "תפוחים מן המדבר" שכתבה ליברכט לפני עשרים שנה ועומדת כמנצחת על במת תיאטרון בית ליסין. "היא פרי דמיון בשבילי", אומרת ליברכט, "אני לא מכירה אישה שדומה לה, היא נולדה מהאין, אולי תוצר של מה שראיתי בשכונת ילדותי אבל לא מישהי קונקרטית".

בהצגה, שביים עודד קוטלר, מגלמת את דמותה של ויקטוריה השחקנית לאורה ריבלין. "ויקטוריה שלי לא כל כך יפה או רבת קסם כמו לאורה. בוויקטוריה שלי יש אצילות ירושלמית מסויגת ותבונה חרישית אבל היא לא חיננית ומתוקה כמותה. אין לה חוכמה אינטלקטואלית למרות שהיא פמיניסטית במובן הכי עמוק של המילה גם בלי להכיר את הז'רגון האקדמי", מלמדת עליה זכות ליברכט.

המחזה ממוקם בירושלים, במשפחה דתית ממוצא מזרחי, רחוק ככל האפשר מחייה של המחברת. "אני לא כותבת את עצמי", היא אומרת שוב ושוב, "רוב הסיפורים שלי מתחוללים בהוויות רחוקות מהעולם שלי. אפילו סיפורי השואה, שלכאורה לקוחים מתוך הרקע הביוגרפי שלי, הם מומצאים, פרי דמיון". כשהשאלות הופכות קרובות מדי ליברכט ננעלת. היא לא כותבת את עצמה וממעטת לדבר את עצמה. "אני לא יודעת למה אני מרחיקה ואילו ידעתי לא הייתי אומרת. זה מאוד פרטי. זה ככה. בדברים שמאד קרובים אליי ומתחוללים ליד הביוגרפיה המיידית שלי, אני לא נוגעת. היומיום יכול להיכנס באופן מאוד עקיף לסיפור".

איך מתחילים לפרק דמות שהעולם שלה כל כך מרוחק ממך בלי ליפול לסטיגמות?

"כולנו בבסיס מורכבים מאותם חומרים ולכן המרחק בין אם מזרחית לאם רומנייה קטן בהרבה ממה שאנחנו חושבים. ההבדלים מתקיימים אולי במרקם הלשוני ובתרבות הקרובה אבל המהלכים הנפשיים שיעברו שתי אמהות שניצבות מול אותה בעיה יהיה, יש להניח, דומה. ויקטוריה היא אם לילדה שעוזבת, בוחרת בחיים אחרים, אני מניחה שכל אמא תעבור את אותו המסלול הרגשי. זה נכון שחוקיות השפה של הדמויות האלה משונה לי ואין לי מושג איך היא נבראה. אני לא מדברת ככה, לא שמעתי אנשים שמדברים ככה, אבל היא הסתובבה אצלי בראש בין כל מיני שפות ומצאתי את הרציונל שבה. לקח לי זמן להתרגל ולדבר אותה, כי היא לא טבעית לי, לקח לי זמן לשייך לה את עולם האסוציאציות של הדמויות".

ליברכט. "בניגוד לתיאטרון, כתיבת סיפור נעשית בבדידות מוחלטת" 

חומרים שמציתים את הדמיון

הסיפור הקצר של ליברכט פגש את המחברת, עשרים שנה אחרי שנכתב, במקום שונה. "הזמן לא קפא", היא אומרת ומסבירה, "לא רק ויקטוריה השתנתה בשנים האלה, גם אני השתניתי. הפנמת המהלך הפמיניסטי שעשיתי ביני לבין עצמי, מהדהדת במחזה". לא מעט שינויים עבר הסיפור בדרכו להפוך למחזה. דמותו של הבעל, ראובן אברבנל (עמוס לביא), גדלה וקיבלה נפח. גם אחותה של הגיבורה, שרה, תפקיד נפלא שנתפר למידותיה של השחקנית רבקה נוימן, צמח והפך למרכזי. "כתבתי את המחזה כאילו הוא המשך לסיפור. חמישה עמודים שרוצים להפוך למחזה צריכים לגדול ולקבל נפח ולכן הדמויות קיבלו משקל שונה", היא אומרת, "את המסלול שוויקטוריה עברה לפני 20 שנה, עובר היום אברבנל האב. ויקטוריה כבר הבינה לפני עשרים שנה שבתה צודקת, עכשיו הגיע זמנו".

"כתיבת הסיפור נעשית בבדידות מוחלטת. אני לא משתפת אנשים בכתיבה. בתיאטרון אני משתפת יותר. הדיבור, בשלבים מוקדמים של הכתיבה, פותח אפשרויות ומבהיר לי דברים שבסיפור אני חייבת ללמוד בעצמי".

"את מדברת על סיפורה של חנה ארנדט. זה נכון שההישענות על סיפור קיים הופכת את העיבוד ליותר נוח, אבל לא כל סיפור מאפשר את הפיכתו למחזה. לסיפור לוקח כמה חודשים עד שהוא מחליט מיהו הולך להיות והמחזה, שמבוסס על סיפור קיים, יודע את הגבולות של עצמו ודורש רק פירוק עלילה. אני מאד אוהבת את המעברים האלה. לפני הרבה מאוד שנים כתבתי תסריטים וזה קרוב מאוד לכתיבת מחזות. פניתי לקולנוע באופן טבעי אבל בשלב מסוים החלטתי שיש לי פחות מדי שליטה ככותבת על המוצר הסופי ועשיתי תפנית לתיאטרון".

"הסיפור הוא הסינופסיס שלי וזה נכון שאני בעצם מקימה אותו לתחייה מחודשת. ברגע שהסיפור ישנו אני יכולה לדלג על הרבה שלבים, להוסיף דמויות ולפתח את הבסיס. זה יציאה מתוך הבסיס הבטוח - זה נכון".

"בימים אלה אני כותבת מחזה על פרויד. זו הזמנה של יבגני אריה מתיאטרון 'גשר' שחולם כבר שנים לביים מחזה על פרויד. לא ידעתי אם אני רוצה להשקיע את השנים הבאות שלי בקריאת כתביו של פרויד, אבל בימים שאחרי הפגישה בינינו זה שקע ומצאתי את עצמי מחפשת חומרים על פרויד. עכשיו אני כותבת. זה עדיין בהתהוות. לקח לי זמן לכתוב 'פרויד נקודתיים'. צריך משהו שבין אומץ לנאיביות להאמין שתמצאי את המשפט של פרויד, אבל אלה חומרים שמציתים את הדמיון".

"יש מחזה אחד שכתבתי שאינו נשען על סיפור שלי או על אירועים היסטוריים. הוא מחזה אפוקליפטי, אכזרי מאוד, שמתגלגל בתיאטרון. הייתי צריכה להשקיע יותר זמן בגיבוש הדמויות אבל מכיוון שהנושא הסעיר אותי הוא נכתב בסערת נפש".

"זה נכון. הפער בין מה שכתבתי לבין התוצר הסופי שראיתי על המסך היה כל כך רחוק ממה שראיתי בדמיון וחשבתי שאם אני משקיעה את ההשקעה העצומה הזו בכתיבה, הייתי רוצה שהיא תישאר שלי. אני לא רוצה שיפקיעו את זה ממני."

"לבמאי יש את המשקל שלו. קוטלר עשה עבודה נפלאה גם ב'סינית אני מדברת אליך' וגם ב'תפוחים מן המדבר' ואלמלא המשקל, הדמיון וההחלטות שלו זה לא היה זה. אני לא משתלטת על עבודת הבמאי אבל אני חושבת שהמדיום התיאטרוני מאפשר לי כמחזאית שליטה גדולה יותר על החומרים מזו שיש לתסריטאי בסרט. אני יודעת מה המחיר שסיפור משלם בכדי שיהפוך לסרט. זה מחיר כבד שמשלמים החלקים ההגותיים, התיאוריים והלשוניים של הסיפור. התיאטרון נשען על טקסט והקולנוע נשען על דימויים ויזואליים. אני לא רוצה למסור את התינוק שלי למישהו שיתעלל בו."

לא מאמינה שיש באמת אנשים רעים

ליברכט נוטה לאהוב את הדמויות שהיא כותבת. במחזה הנוכחי זה בולט במיוחד. "יש במשפחה הזו נאיביות טובה", היא אומרת, "אין רוע, אין זדון. אלו אנשים שחיים את חייהם בתוך המצוקה הנראית לעין באופן מעורר כבוד. יש משהו אצילי בהתנהלות שלהם ובתוך נסיבות חייהם".

גם כלפי אברבנל האב, שהוא לכאורה האיש הרע בסיפור, יש בך חמלה.

"אני חושבת שכן. במחזה, שלא כמו בסיפור, אנחנו לומדים על ההיסטוריה שלו - ילד שגדל בבית יתומים. אם שרדת בית יתומים, אתה חרד כל חייך. טביעת האצבע של בית היתומים לא ניתנת להסרה. זה גורם לו להתנהג באופן חשדני גם כלפי האנשים הקרובים לו. אברבנל הוא תמונת מראה של הרבה מאוד אחרים. הוא לא ראה איך מתנהלת משפחה ומעתיק את מה שהוא מכיר. הוא לא חריג בחברה שלו. רוב הבתים מתנהלים במידה כזו או אחרת ברודנות פטריארכלית. זה אב שמנסה לכפות על ביתו חיים חסרי אור בקצה המנהרה. אב שלא מאמין שהילדה שלו שווה משהו. אם את מבינה את עולם הערכים שלו ורואה את הסיפור דרך העיניים, ברור לך שהוא רוצה להציל אותה. העניין הוא לנסות להיכנס לתודעה שלו ולהסתכל על העולם דרך עיניו".

"בוודאי. לא כך צריך לנהל יחסים בין אנשים, אבל אני יכולה להבין אותו. הוא קורבן של ההיסטוריה שלו. היו לו חלומות וגם הוא במצוקה. אין כאן טובים או רעים. גם בחיים וגם בכתיבה אני נוטה לוותר על שיפוטיות כלפי אחרים כי אף פעם אין לנו את כל האינפורמציה בכדי לשפוט. אני יכולה להיות שיפוטית כלפי עצמי, אבל לא כלפי אחרים".

"לכן אני זהירה. אני לא מאמינה שיש באמת אנשים רעים ואם קיים רוע מושלם לא מעניין אותי לכתוב עליו. הרוע תמיד מגיע ממצוקה ואם אתה כותב וחודר לתוך המצוקה הזו, אתה הרבה יותר סלחני".

"היא חריגה לא רק מבחינה פיזית אלא גם במבנה הנפשי שלה. היא חריגה בעולם שלא נותן מקום לחריגים, עולם של חיילים, שלא מאפשר מרחב מחייה אבל היא חזקה מספיק כדי לשרוד. שרה מרשה לעצמה חריגות כי היא לא מסכנת שום דבר - אין לה ילדים שצריך למצוא להם שידוך. היא מצאה את מרחב המחייה שלה ולא נכנעת לתכתיבים".

"ללא ספק. זה סיפור על שחרור של נשים. תראי אני לא חושבת שאני יוצאת לדרך מצוידת בדגלים של פמיניזם אבל אני חושבת שכל מה שיש בך בא לידי ביטוי בדברים שאתה כותב ואחד הדברים שמתקיימים בי באופן מובהק הן התובנות הפמיניסטיות שאומרות שצריך לשאוף להגיע למקום שבו לנשים תהיה זכות מימוש כמו לגברים".