הסצינה

"כבכל ממלכת לילה ראויה לשמה, מצויים גם כאן עטלפים מעוררי בחילה לעומת פרפרים זכי כנפיים, עורבים מבשרי רע לעומת בעלי כנף תמימים ובלתי מזיקים. כי כזהו פרצופה הכפול של ממלכת הלילה, בחיק עלטתה ימצאו להם מסתור זה בצד זה לבבות אוהבים המבקשים להתלכד בחסות האפלה ולבבות חורשי-רע שאופל נפשם מבקש להתמזג עם חשכת הלילה"

מתוך "ציפורי הלילה של תל אביב" 13 ביוני 1958, "ידיעות אחרונות"

אולי רק טבע הדברים הוא כי בכל דור אוחזים אנשים צעירים במחשבה כי עולם שלם נפער בין החיים אותם הם מנהלים חיים לעומת החיים אשר נוהלו לפניהם. במקרים מסוימים אולי אף יש צדק במחשבה זו, שכן הזמנים (כבר אמר דילן) משתנים. ואולי כי אם נביט לרגע נכוחה אל העבר אותו חיו הורינו והורי הורינו, כאשר היו הם אנשים צעירים, אולי נגלה מספר מפתיע של קווים מקבילים. ואיזה מקום מתאים יותר למבט שכזה מאשר חיי הלילה בעיר ללא הפסקה, במכה של הצעיר הישראלי הממוצע, במרכז החיים כפי שראוי לחיותם - תל אביב.

השבוע במנהרת הזמן נחזור אל הסצינה הפרועה של שלהי שנות ה-50 בתל אביב: איפה היו המקומות החמים? האם גם אז היתה סלקציה? למה אין שיכורים ברחובות העיר? ומי היא הברמנית לאה? רוצים תשובות? המשיכו לקרוא.

ביוני 1958 יצא אפרים כץ, כתב "ידיעות אחרונות", במסע לילי אל עולמם הנהנתני של הבליינים התל אביביים. את רשמיו פירסם בכתבה מיוחדת תחת הכותרת "ציפורי הלילה של תל אביב". לפניכם קטעים מן הכתבה (לא נגענו. טוב, אולי רק קצת):

אין שיכורים בתל אביב

חיי הלילה של תל אביב מתחילים כאשר חיי היום שלה מסתיימים. כשנסגרים בתי המלאכה וחנויות המכולת, נפתחים מועדוני הלילה והבארים. כשתל אביב העמלה עולה על יצועה, כדי להחליף כוח ליום נוסף של עבודה, מתעוררת מתרדמתה תל אביב המבלה ובצידה אחותה הסוררת - תל אביב המתהוללת.

אם רחוב אלנבי הוא מרכז העיר ביום, ורחוב דיזינגוף בערב - הרי תובע לעצמו את כתר מרכז חיי הלילה של תל אביב, הרחוב הבינלאומי שלנו, רחוב בתי המלון - הירקון. לאורך רחוב זה, הבלתי מואר כדי צרכו, ובסביבתו, זרועים רוב הבארים ומועדוני הלילה. כאן נפגשים עם שחר מאחרי הנשף עם חלבנים ומחלקי עיתונים משכימי קום, וכאן מתכסים בגדי החמודות של אחרוני המבלים בענני האבק שמקימים מטאטאי הרחובות.

"אבל היכן השיכורים שלכם?", שאל אותי תייר משתומם ליד דלפק אחד הבארים. "מכל הבחינות האחרות אין הבארים שלכם שונים בהרבה מכל מקום אחר בעולם. רק שיכורים, תופעת הלוואי המובהקת של חיי לילה, לא מצאתי, אף על פי שאני מסתובב כבר שבוע בשעות הקטנות ברחוב הירקון". וכמנסה להסביר לעצמו את התופעה התמוהה, הוסיף התייר בחיוך סרקסטי: "נו, בעצם ממשקאות גרועים כמו שמגישים אצלכם לא היו משתכרים גם אצלנו בסן פרנסיסקו".

ואכן היעדר השיכורים מנוף הבארים שלנו מהווה את הבעיה מספר אחת של בעליהם. שיכורים גורמים אמנם טרדות ואי נעימות לרוב, אך הם גם שותים כוסית אחר כוסית, לא כאורח הישראלי הממוצע המסתפק בדרך כלל בקונסמציה המינימלית, או במקרה הטוב, כ-2 כוסיות. בעקיפין גורם היעדר השיכורים לתופעה בלתי רצויה אחרת בבאר הישראלי. מצבם הכספי של מרבית הבארים ומועדוני הלילה בתל אביב מונע מהם את היכולת לברור להם את לקוחותיהם. כל מי שבידו לשלם מתקבל בחיוך רחב של המלצר ובתשומת לב רבה של בעל הבית. כתוצאה מכך, מסתננים לבארים רבים אלמנטים מפוקפקים המקימים לא אחת שערוריות, המגיעות במקרים קיצוניים לחילופי מהלומות ולשבירת רהיטים.

אבל אם לסמוך על דברתם של בעלי הבארים ומועדוני הלילה, הרי בכולם מבקר קהל מהמדרגה הראשונה, ובמיוחד תיירים. "אנחנו מקפידים בבחירת הקליינטים", אמרה לי ברמנית, שניכרים מאמציה להיראות צעירה מכפי גילה, בבאר ידוע במרכז תל אביב, שניידת המשטרה עורכת בו ביקורים ליליים קבועים.

שליט ממלכת הלילה

בחוץ, ליד פתחי הבארים, תלויות תמונות הזמרות והרקדניות בדרגות חשפנות שונות. הן, על פי רוב אמני הבארים הם מהמין החלש, מתהדרות בשמות עם צלצול אמריקני או צרפתי רב רושם, אך בקרב מיודעיהן מוכרות הן בשמות מבריקים פחות, כמו רובינשטיין ורבינוביץ'. גם בפנים הנוף הוא בדרך כלל שווה. לכל באר ומועדון יש אמנם אופי וסגנון משלו ובדרך כלל אווירה משלו, אך הדקורציה הכללית שווה: הול קטן בכניסה, ובו מלתחה ודוכן סיגריות ומאחורי וילון (לרוב אדום) - הבאר עצמו, שהמבנה הבולט בו ביותר הוא דלפק המשקאות מוקף השרפרפים הגבוהים.

מאחורי הדלפק עומד שליט ממלכת הלילה - הברמן, הכותל המערבי שלידו מתנים לקוחות את צרותיהם ושופכים את ליבם. הברמן הראוי למקצועו, מטה אוזן סבלנית לכל השתפכות, ולו גם הטרדנית והמשעממת ביותר, ומנחם את הלקוח בדרך הבדוקה ביותר: מזיגת כוס נוספת. אך תהיה אשר תהיה דעתו של הברמן על פטפוטי הלקוח, דבר אחד מובטח למשתפך - פיו של המוזג סכור. הוא רואה ושומע הכל, אך אינו זוכר מאומה.

התזמורת, החל בפסנתרן בודד וכלה ב-5 - 6 מנגנים, קובעת יותר מכל גורם אחר את האווירה ואת כוח המשיכה של הבארים למיניהם. היא מכתיבה את קצב הריקודים, והיא משמיעה את נעימות הביניים שנועדו להשרות בקרב האורחים את מצב הרוח המתאים. אולם לא פחות מהברמנים והתזמורת מורגשת בבארים מסוימים נוכחותן של ה"מארחות", שתפקידן לשעשע אורחים בודדים ולהמריצם לשתייה. גברות או נשים אלו אינן מתפרנסות ממשכורת אלא מהאחוזים שהן מקבלות מהנהלת המועדון בעד כל כוסית שמזמין האורח שלהן. טרפן הקל ביותר של מארחות אלה הם גברים מזדקנים ותיירים הצמאים לחברה.

"קחי מיד מונית! אני כבר אטפל בך בבית". הגבר הכרסתני עומד סמוק פנים, רועד כולו מזעם, כשאגרופו קמוץ באיום כלפי הזוג הצעיר שהצטנף בפנים חיוורות בפינת האולם, נבוך ממבטי הנוכחים ונפחד מפני איומו של הבעל, אשר גילה לפתע שהצמיחו לו קרניים.

סצינה נרגשת זו התרחשה ערב אחד בבאר תל-אביבי ידוע, בשעת לילה מאוחרת למדי. הבעל נכנס במקרה לבאר, עם שני חברים, כדי ללגום כוסית ולנשום קצת אווירת חיי לילה. לפתע נזדעזע, ליד שולחן קטן בפינה ישבה אשתו הצעירה צמודה לגבר זר וצעיר, שהצמיד אותו רגע נשיקה על תנוך אוזנה. סצינות כאלו אינן בלתי מוכרות לבאי הבארים הקבועים. שכן, האינטימיות של הבאר מהווה מסגרת אידיאלית לבילוי זוגות, שכל מעיניהם נתונים איש ברעותו וכל מגמתם להתרחק ככל האפשר מעין רואים ושומעים.

אולם הקהל הישראלי טרם למד כמסתבר, להבדיל את ההבדל היסודי מאוד שבין באר למועדון לילה. רבים באים לבאר, שתמצית אופיו באינטימיות ובאפלוליות, כדי לרקוד ולהיראות, בעוד שאווירתו האינטימית נועדה במיוחד לאורחים שאינם מעוניינים לראות ולהיראות אלא לשתות ולהתבודד. התוצאה היא, שאותם האורחים המגיעים לבאר כדי "לבלות ערב", לא זו בלבד שאינם נהנים בעצמם מהבילוי, אלא שמפריעים הם את הזוגות האינטימיים המבקשים להתבודד.

סנוב, בבאר 51 כבר היית?

על סוג הבארים האינטימיים בעלי התאורה המינימלית והשטח המצומצם נמנים "51", "אטום" ו"דולפין". ואילו בין מועדוני הלילה הנרחבים יותר, בעלי רצפת הריקודים הגדולה ולרוב תוכנית אמנותית, בולטים: "קוקטייל באר", "חינגא", "ראנדור" ו"קזינו".

"באר 51", ששאב את שמו ממספר הבית ברחוב הירקון ומשנת היווסדו - 1951, היה בשעתו מן הבארים הפופולריים ביותר בעיר, אלא שברבות הזמן החלו חודרים גם אליו מפעם לפעם אלמנטים בלתי רצויים המפרים לא אחת את אווירתו האינטימית. אולם גם היום מרכז עדיין באר זה אורחים קבועים ומקריים משכבות חברתיות ומקבוצות גיל שונות. מאחורי הדלפק שם מוזגת את המשקאות דמות פופולרית ותיקה בחיי הלילה של תל אביב, הברמנית לאה, אשר נכנסה לא מכבר כשותפה לעסק - מתנוססת כתובת מוזרה המעוררת תמיהה אצל כל אורח חדש: WYBMADIITY. הפיענוח הוא פשוט - will you buy me a drink if i'll tell you?.

ליד הפסנתר ישב עד לזמן האחרון אחד המעולים שבפסנתרני המועדונים בישראל, יוחנן רוזן (קרובו של שר המשפטים) האוהב ליהנות את הקהל בבדיחות מוסיקליות, על ידי שילוב מוסיקה קלאסית במחולות ממבו וצ'ה צ'ה צ'ה. בבדיחות מפולפלות, לאו דווקא מוסיקליות, משעשעת את היושבים ליד הבאר, לאה.

ממול, בבניין מלון הירקון, משתדל הבדרן הוותיק מנשקה בהרב לשתף את קהל האורחים בתוכנית ולהשרות במקום אווירה עממית על ידי ארגון שירה בציבור. בעליו הקודם של המקום היה לשעבר הברמן של "51", וכשפתח את המקום קרא לו "52". לאחר מכן היגר לניירובי ומכר את העסק למנשקה.

יוצא דופן בין מועדוני הלילה בתל אביב וסביבתה הוא "אריאנה", השוכן מאחורי כלא יפו, לחוף הים, והוא בעל אווירה ים תיכונית מובהקת: שירים יווניים, מאכלים מזרחיים וכו'. רבים מאלה הנמשכים לבקר במקום זה בפעם הראשונה, מתוך תקווה סקרנית להיפגש פנים אל פנים עם העולם התחתון, מתאכזבים על פי רוב. שכן בדרך כלל הם נפגשים עם סקרנים אחרים כמותם שבאו לאותה מטרה.

נקודת משיכה חדשה ביפו מהווה באר אינטימי קטנטן בתחילת הכביש המוליך מהצטלבות שדרות ירושלים-בוסטרוס למוגרבי. מיד לאחר היפתחו עורר הבאר הזעיר התפעלות בקרב אניני טעם שגילוהו במקרה. לימים יצא מוניטין למקום וריבוי המבקרים גרם לקיפוח מחפשי האינטימיות.

כחולי המדים בפעולה

ניידת מיוחדת של המשטרה סורקת לילה לילה את סביבת הבארים ומועדוני הלילה, כשחוליית שוטריה מוכנה להתערבב כל מקרה של התפרעות והפרת סדר.

"יש הרבה עבודה?" אני שואל את השוטרים. "יש לפעמים, בדרך כלל לא נורא".

"אילו בארים מועדים יותר מהאחרים לפורענות?"

"קשה להגיד. בכל באר עלול מישהו להשתולל פתאום ולנפץ רהיטים וגולגלות. אבל בתל אביב על פי רוב שקט יותר".

"יותר ממה?"

"יותר מאשר ברמת גן. שם אחוז ההתפרעויות רב יותר".

יש והמשטרה מגלה בבארים עבריינים מבוקשים או משוחררים על תנאי הצריכים להימצא כבר במיטותיהם; יש והיא לוכדת שם סרסורים המנסים לשדל לדברי עבירה, אך בדרך כלל נמנעת היא מלנבור יותר מדי בנעשה במקומות השעשועים הליליים החוקיים, כדי לא להפריע את בילוייהם של אזרחים הגונים ושלווים. 

סיור חטוף על פני הבארים ומועדוני הלילה יגלה מיד לכל המתעניין בכך שמבחינה פיננסית אין ענף בידור זה שופע במיוחד. דומה שאם נרכז את כל מבקרי הבארים ומועדוני הלילה (פרט ל"דן" שהוא עתה באופנה ותמיד מלא עד גדותיו) בתל אביב ובסביבתה בליל חול רגיל, באולם קולנוע אחד בגודל בינוני - לא ימלאו את מחצית מקומותיו. בערבי ובמוצאי שבת שונה במקצת. כל תל אביבי המכבד את עצמו "מוכרח" לצאת לבלות בלילות אלו, בהם מתמלאים עד אפס מקום בתי הקפה, המועדונים, הבארים - כן, אפילו התיאטרונים שלנו.

אחד ממרכזי הבילויים הליליים שעסקיהם עדיין "דופקים" - הבאר של מלון "דן" - יכול להרשות לעצמו להשיב ריקם פני אורחים המגיעים למקום ללא עניבה וחליפה, אפילו בעונת קיץ זו. לא אחת אירעו התנגשויות בין הנהלת המועדון לאורחים חסרי מעיל ועניבה. ובכמה מקרים לא היססו אורחים לפנות אישית אל בעל בית המלון, מר פדרמן, הידוע בפעילותו במפלגה שמאלית ולהזעיק את מצפונו הסוציאליסטי.

"הדרך הטובה ביותר להאריך את ימינו היא לגזול מספר שעות מן הלילות", כתב המשורר האירי הדגול תומס מור בשירו "ירח מאי". המבקרים הקבועים של הבארים ומועדוני הלילה זוכים איפוא לאריכות ימים מופלגת שכן רוב המוסדות הללו בתל אביב אינם נסגרים לפני שעה 4 בבוקר.

יש לכם סיפור מרתק לחלוק? נזכרתם בפרשה נושנה?

כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

עוד במנהרת הזמן 

רוצים לקרוא את הטורים הקודמים? לחצו כאן