יהודייה אחת, המון מוסלמים ושלל חגיגות נוצריות
פעם ב-30 שנה מתקיים הסילבסטר ביחד עם חג הקורבן, ובטורקיה המוסלמית חגגו את חג המולד ותחילת השנה הנוצרית כאילו הם המציאו את המנהג. בעצם, אולי הם באמת המציאו את זה. עמליה ארגמן ברנע חזרה ממפגש תרבויות הזוי
כיכר תקסים, ליבת העיר איסטנבול, נראתה בערב השנה החדשה חגיגית וקיטשית לא פחות מהטיים סקוור בניו יורק. כבר משעות אחר הצהריים החלו הטורקים נוהרים אל הרחבה הענקית, שעליה הוקמה במת ענק ומעליה ריחפו קרני לייזר בצורות גיאומטריות שנראו למרחקים. על הבמה הופיעו זמרות בבגדים סקסיים וחושפניים וחיממו את האווירה בשירי "אבבא", ריקי מרטין ומדונה, ומעת לעת עלה לפתע קולו של המואזין שהפציץ את הרמקולים בקריאות "אללה הוא אכבר".
איסטנבול. טראם מקושט ברחוב איסתכלל (צילום: עמליה ארגמן ברנע)
יומיים קודם לכן, באולם הנכנסים בשדה התעופה של איסטנבול, שהיה עמוס לעייפה בתיירים העומדים בתור (שלוש שעות), כבר החלה הספירה לאחור: באולם ביקורת הדרכונים התנוססו על מסך הפלזמה מוטיבים של חג המולד עם סנטה קלאוסים ומזחלות האיילים ומתחתן ספרות דיגיטליות: עוד 2 ימים, 50 דקות, ו-30 שניות. אלא שהמילים ימים, שעות ודקות היו רשומות בערבית ולא בשום שפה אחרת.
כאן נולד סנטה קלאוס
אין לשכוח כי העולם הערבי חוגג בימים אלה גם את חג הקורבן. זקני טורקיה יודעים לספר כי פעם ב-30 שנה מתחולל הנס שבו "נופל" הסילבסטר על חג הקורבן, מה שנקרא כאן - "בירם". כלומר, חג נוסף משלהם. אבל חגיגות השנה האזרחית דחקו את המסורות הישנות של שחיטות כבשים סיטונאיות. מתברר שהתופעה הולכת ומתפשטת לא רק בערים הגדולות הפונות אל העולם המערבי ומטמיעות אותו בתוכן, אלא גם באזורים הכפריים הרחוקים מהעיר.
על הכביש המוביל מאיסטנבול לבודרום, בדרך שעל גדת הים האגאי, אפשר היה לראות נערים טורקיים מוכרים את כובעי הסנטה קלאוס המנצנצים וגם בובות פלסטיק מתנפחות של הקדוש הנוצרי. ספק אם נערים אלו ידעו שסנטה קלאוס נולד בכלל בטורקיה, בכפר קטן ליד אנטליה בשם דמרה. בימי הביניים שודדי ים שדדו את עצמות הקדוש קלאוס וחלק מעצמותיו הובאו לקבורה באיטליה. אותם זקני טורקיה יגידו שכבר אז נקשר הקשר הראשון בין ארצם לאירופה הגדולה.
אמרנו קיטשיות, אבל האמת היא שבגדי חג המולד שבהן התלבשה טורקיה עשויים ברובם הגדול בטוב טעם ובאלגנטיות. החל מ"הטראם" העובר ברחוב איסתכלל כשהוא עטוי זרים, ומאחור, היכן שנתלים תמיד הנערים שתופסים נסיעת חינם, עומד סנטה סגול ומחייך אליהם, דרך אזור חנויות היוקרה בכיכר המדינה של איסטנבול, שתפאורת עצי חג המולד הלבנה שלהם עוצרת הנשימה, משתלבת במדפי הבגדים שבתוך החנויות, הסדורות על פי הצבעים - ירוק אדום, וכלה במנות הקינוחים שבמסעדות הגורמה שעשויות גם הן במחשבה יצירתית: קערת תותים אדומים, סביבה עלעלים ירוקים ומעליה מפוזרת אבקת סוכר בצורת פתיתי שלג. כמה אורגינאלי ומפתה.
רוח מערבית חזקה
בנסיעה לכיוון כיכר תקסים, שם שוכנות רוב הקונסוליות הזרות לצד הכנסיות הגדולות, עצרה אותנו המשטרה. לפני שהחלה התחושה הלא נעימה עולה בגרון ("אקספרס של חצות", עכשיו?!) התכופפו לעברנו שני ז'נדרמרים במדיהם השחורים והגישו לנו...שוקולד ומי קולון באמרם: "הפי ניו ייר אנד הפי בי-רם".
סוזנה המארחת שלנו, שישבה ליד ההגה, יהודיה טורקיה שחיה כאן בקרב הקהילה היהודית המונה 20 אלף נפש, ומשלבת עבודה עיתונאית בעסקי נדל"ן, סיפרה שזו הפעם הראשונה שזה קורה לה. אבל, הוסיפה והסבירה, שתהליך ההתמערבות של טורקיה מודגש בעיקר בתקופת החגים. "למשל", היא אומרת, "המעסיקים נותנים לעובדיהם משכורת כפולה לקראת החג, תהליך שהחל להשתרש בעשר השנים האחרונות".
ולמה? קודם כל מסיבות מסחריות. הזדמנות לסחור ולעשות כסף טוב מתעשיית
החג המאופיין בכל העולם בצריכה מוגברת ובכוח קנייה מרקיע שחקים. חוץ מזה, הטורקים ימצאו לעצמם גם את התירוץ הנכון: למשל, הכנסת עצי האשוח לבתים ולרחובות בטורקיה היא בכלל רעיון שלהם. לדבריהם, עצי האשוח המקושטים מקורם במנהג פגאני עתיק, והנוצרים בכלל גנבו אותו מהטורקים. הדור השני לזקני טורקיה לא יתעלם מהעובדה שבכל התהליך הזה שלוחה קריצה ברורה על חשבון מבחני הכניסה לשוק האירופאי המשותף.
חזרנו לכיכר. לקראת חצות הטמפרטורה ירדה מתחת לאפס, מה שלא מנע ממשפחות-משפחות על טפן להמתין בדריכות של חדר יולדות עד שהוצת כדור האורות הענקי. זוגות התחבקו והתנשקו, ארץ מוסלמית, זוכרים?
וכשראיתי לצידי את האישה הצעירה בג'ינס, מכוסת הרעלה השחורה המניחה עליה את הקשת הנוצצת עליה רשום 2007, חשבתי לעצמי שהנה מתרחשת הפגישה בין האסלאם הפרגמטי לעתיד העולם - אבל כנראה שהייתה זו רק תפאורת חג הזויה.
לפנייה לכתב/ת 
