מה המניע להודאת שווא?

מדוע אנשים מודים בעבירות שלא ביצעו? כשמדווחים על אדם שהודה בביצוע עבירה, האינטואיציה הראשונית שלנו היא שאם הוא הודה, בהכרח הוא ביצע אותה. אולם, דברי ימי המשפט מלמדים שלא כך הוא. במקרים רבים חשודים חפים מפשע מודים במעשים שלא ביצעו.

הרשעת נאשמים על סמך הודאה בלבד יוצרת סכנה של ממש בהרשעת חפים מפשע. סכנה זו גוברת בתיקים שבהם מופעל על המשטרה לחץ תקשורתי-ציבורי לפענח פשע שמסעיר את המדינה. לפיכך, קיימת חשיבות רבה לאיתור ראיות חיצוניות ועצמאיות לאשמתו של החשוד, שיהיה בהן כדי להוביל למסקנה מעבר לספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה. בנוסף, קיימת חשיבות לתיעוד בווידאו של חקירות המשטרה, ולהדגשת זכות ההיוועצות של חשודים.

לעיתים לחצי החקירה והמעצר גורמים להודאה. המעצר עצמו בתנאים שאינם קלים מקשה מאוד על הנחקר. בנוסף, המשטרה מפעילה תרגילים כדי לגרום לחשודים להודות. במסגרת תרגילי החקירה הלגיטימיים, המשטרה נוהגת להטעות חשודים לחשוב שיש נגדם ראיות, באומרה למשל: "מצאנו טביעות אצבע שלך בזירה", "עד ראיה ראה אותך נמלט מהמקום". לעיתים המשטרה נעזרת במדובבים, או לחילופין בתרגיל החוקר הטוב והחוקר הרע. זאת במובחן מדרכי חקירה שאינן לגיטימיות כגון אלימות, איומים, פיתויים או זיוף פרוטוקולים של בית-משפט.

כך למשל הודו החשודים בפרשת מע"צ במעשים שכלל לא ביצעו בשל לחצי החקירה הקשים. כך גם נגבתה הודאתו של עיזאת נאפסו על-ידי חוקרי השב"כ.

בישראל אין לחשוד זכות שסניגור מטעמו יהיה נוכח בחקירתו, והאפשרות להיוועץ בו מוגבלת במקרים רבים,ולכך יש השפעה נוספת על הנחקר. גם גורמים פנימיים שטמונים בנפשו של האדם עלולים לגרום לאדם חף מפשע להודות במה שלא עשה.

לעיתים, גורמים רציונליים מביאים את החשוד למסקנה שמצבו יהיה טוב יותר אם יודה. הוא סבור, לעתים בטעות, שאם יודה במעשה החקירה תסתיים, הוא ישוחרר מן המעצר, יאפשרו לו לראות את בני משפחתו ובית-המשפט יקל בעונשו. 

קיימות קבוצות סיכון מוגדרות של נחקרים שלגביהם קיים חשש מוגבר שימסרו הודאת שווא: בעלי הפרעות נפשיות, בעלי אינטליגנציה נמוכה, אנשים שנמצאים תחת השפעת סמים או אלכוהול, הומלסים, אנשים שאינם דוברים את שפת המקום וקטינים.

כיצד בית-המשפט מזהה הודאת שווא?

תפקידו של בית-המשפט להבחין בין הודאות שווא והודאות שנגבו באמצעים פסולים, לבין הודאות אמת, שניתן לסמוך עליהן. 

ראשית, על בית המשפט לבחון את קבילות ההודאה. שאלה זו מתעוררת כשהנאשם טוען שההודאה נגבתה ממנו באמצעים פסולים, ואז בוחנים אם מסירת ההודאה היתה חופשית ומרצון, או שמא היתה תוצאה של לחצים פסולים. במקרה זה בית-המשפט יפסול את ההודאה, והיא לא תתקבל כראיה במשפט.

לאחרונה קבע בית-המשפט העליון כי בית-המשפט רשאי לפסול גם הודאה שנתקבלה תוך הפרת זכויות יסוד של החשוד. כך למשל, כשהמשטרה אינה מזהירה חשוד שעומדת לו זכות השתיקה או זכות להיוועץ בסניגור, הרי שבית-המשפט יהיה רשאי לפסול את ההודאה.

בהנחה שההודאה נמצאה קבילה, בית-המשפט עובר לבדוק את משקלה, תוך בחינת ההיגיון שמאחוריה. ההודאה מגוללת סיפור אודות ביצוע עבירה, ובית-המשפט בוחן האם הסיפור הגיוני, קוהרנטי והפרטים בו מסודרים באופן סביר. למשל, האם ההודאה מגלה מניע למעשה? האם דרך השתלשלות העניינים שבהודאה נראית הגיונית? 

בנוסף בוחן בית-המשפט את אמיתות ההודאה ביחס לראיות אחרות. במסגרת זו בוחנים את השחזור שביצע הנאשם בחקירתו. בשחזור, שמתועד בווידאו, צריך הנאשם להוביל את החוקרים לזירת העבירה, להסביר ולהראות את אופן ביצוע העבירה.

חשיבותו של השחזור אינה בעצם העובדה שהנאשם מודה במסגרתו, אלא בכך שניתן לראות שהנאשם אכן מתמצא בזירת העבירה והוא יודע לתאר את אופן ביצוע המעשים. בעניין זה חשוב לוודא שהחשוד הוא זה שמוביל את החוקרים ואומר את הדברים בעצמו, ולא שאלו מובילים אותו ושמים דברים בפיו. כך למשל, בשחזור שביצע עמוס ברנס ניתן היה לראות בבירור שהוא כלל לא הכיר את המקומות שעליהם הצביע, שלא ידע להתמצא בסביבת העבירה ושהדברים שאמר היו חזרה ואישור של דברי החוקרים. באופן דומה, בשחזור שביצע טארק נוג'ידאת שנחשד ברצח החייל אולג שייחט ז"ל, ניכר היה שאינו יודע את פרטי העבירה ואינו מתמצא בזירת העבירה.

סוד הפרטים הקטנים

משמעות נוספת יש לפרטי חקירה מוכמנים (פח"מים), אותם פרטים שידועים רק למבצע העבירה. רבים סבורים שמן הראוי להבדיל בין פח"מים שהיו ידועים לחוקרים מבעוד מועד, לבין פח"מים שהחשוד עצמו גילה לחוקרים לראשונה. לגבי פח"מים שהיו ידועים לחוקרים, יש להיזהר מהאפשרות שהפרטים יעברו מהחוקרים אל הנחקר בטרם הודאתו, במסגרת החקירה. העברה זו יכולה להתבצע על-ידי החוקרים גם בתום לב, כשבמסגרת השאלות והחקירה חושפים בפניו פרטים שידועים להם.

לעומת זאת, כשהנחקר מספר לחוקרים דבר שלא היה ידוע להם עד להודאתו, ופרט זה מתאמת בעקבות בדיקה, הרי שיש לך חשיבות רבה מאוד. כך למשל, אם החשוד מוסר למשטרה היכן הטמין את כלי הרצח, ובעקבות זאת מוצאים אותו, יש לכך חשיבות רבה. באופן דומה, אילו סולימאן אל-עביד שהואשם והורשע ברצח חנית קיקוס ז"ל היה יודע להוביל את החוקרים למקום מציאת הגופה היה בכך משום סיוע משמעותי להודאתו.

ככל שמתחזקת המסקנה שמשקל ההודאה אינו גדול, נדרשת תוספת ראייתית משמעותית. במקרים מסויימים אף נדרשת ראיה חיצונית עצמאית שנוגעת לנקודה שבמחלוקת ומסבכת את הנאשם בביצוע העבירה, כגון עדות ראיה, טביעות אצבע או די.אנ.איי. בהעדר ראיה כזו, בית-המשפט לא ירשיע את הנאשם.

המשפט העברי קבע הלכה לפיה "אין אדם משים עצמו רשע", כלומר, שאין מקבלים הודאה במשפט פלילי כראיה נגד המודה. גם אם המשפט היום אינו מקבל זאת, עדיין מן הראוי לאמץ את הכלל לפיו ככל שמערכת המשפט תסמוך יותר על ראיות חיצוניות ומדעיות ופחות על הודאות של חשודים, כך ייפלו פחות טעויות ופחות הרשעות שווא.