"גורי המלחמה" שננטשו בצפון מגלים את אמריקה

אחד מאירועי מלחמת לבנון השניה, שכל אוהב חיות יתקשה מן הסתם לשכוח, הוא הנטישה ההמונית של כלבי וחתולי הצפון. עזובים לגורלם, משוטטים ברחובות או קשורים בחצרות הבתים, מורעבים וצמאים למים בחום הקיץ, נובחים בקול עד שלא נותר בהם עוד כוח, נותרו מאות, ייתכן שאפילו אלפי חיות מחמד ללא בעליהן, שנמלטו מאימת הקטיושות. באותה תקופה יצאו מתנדבי עמותת "הכל חי" ליישובי הצפון מדי לילה, חילצו כלבים פצועים, מילאו קעריות מזון ומים, ליטפו חתולים מזדמנים ואספו לחיקם גורים בני יומם.

את הכלבים והגורים העזובים המתנדבים העבירו לפנסיון במרכז הארץ, משוכנעים שיימצאו להם משפחות מאמצות במהירות. "למרבה השמחה, 20 כלבים אומצו כבר בשבועות הראשונים", משחזרת דוברת העמותה טלי לביא. "אבל עם תום המלחמה והחזרה לשגרה, מספר הפניות של המאמצים הפוטנציאלים קטן - ועימו גם סיכוייהם של הכלבים שעדיין לא אומצו למצוא בית חם". הגורים העדינים,

מתארת לביא, נזקקו בדחיפות לטיפול אישי ולמשפחה אוהבת. "לכן החלטנו לפנות לידידי העמותה בארצות-הברית, ולבקש את עזרתם", היא נזכרת.

למבצע הצלת הגורים שנערך באמצעות "חי", עמותה-אחות לעמותת "הכל חי", נרתמה הקהילה היהודית האמריקנית. משפחות רבות נענו להצעה לאמץ את גורי המלחמה, וההיענות הובילה להטסת כ-40 גורים לניו-יורק, שם קלטו אותם עשרות מתנדבים נרגשים. בהמשך הם כיכבו בימי אימוץ שערכו הקהילות היהודיות באזור וושינגטון הבירה, והתאקלמו בבתיהם החדשים במהירות שהפתיעה גם את הפעילים האופטימיים ביותר. "לא תיארנו לעצמנו שהמבצע יצליח כל-כך", לביא מוקסמת. "כ-900 אנשים ומשפחות נרשמו כדי לאמץ את "ניצולי המלחמה", ומביניהם נבחרו אלו שיכלו לספק לגורים את החיים הטובים ביותר. הגורים האלה, שנולדו למציאות עגומה, סוף-סוף מצאו לעצמם בית והפכו בשבועות האחרונים לחלק ממשפחות שאוהבות אותם עד אין קץ".

אנשי העמותה, ששומרים על קשר עם מרבית המשפחות המאמצות, מדווחים שכעשרה מהם נקראים היום "סברה" או "צבר", כיוון ש"המאמצים הרגישו צורך להנציח את המקום בו נולדו הגורים". עשרות אימיילים אליהם מצורפות תמונות הגורים שגדלו בינתיים, לצד תיאור חייהם החדשים, זורמים למשרדי העמותה ומעלים חיוך על פני הפעילים. גם אנחנו לא התאפקנו, והרשינו לעצמנו לפנק אתכם בכמה מסיפורי הקליטה הנבחניים.  

בני משפחת גליק, המשפחה החדשה של בלה הקטנטונת שאותרה כשהיא נואשת למזון, לא יודעים את נפשם מרוב שמחה. "בלה שלנו התאקלמה במהירות בחיק המשפחה, היא מאושרת לקבל כל ליטוף וחיבוק, והכניסה אושר ענקי לחיינו ולחיי ילדינו", הם מדווחים במיילים שהם משגרים ארצה. פעילי "הכל חי" מספרים שהמשפחה מודה פעם אחר פעם על שאפשרו להם לאמץ את בלה, הטריירית הלבנה בה התאהב שבט גליק על טפו, מכריו וידידיו. 

לביתה של קאריס, לשעבר קצינת דת בצבא האמריקני ששירתה באזורי מלחמה ולשהווה פסיכיאטרית המתגוררת בוושינגטון, הגיעה בייבי כשהיא מפוחדת וסובלת מסיוטים. קאריס שינתה את שמה לליאורה, והחלה לטפל בגורה הרגישה תוך שהיא נעזרת בניסיונה המקצועי. "כשהגעתי לבית המחסה לכלבים ושמעתי את הסיפור של ליאורה, מיד הבנתי שנועדנו להיות משפחה", היא מתארת. "היום, כשהיא סובלת מהסיוטים הנוראיים, אני מחבקת ומנענת אותה, מסבירה לה שהמלחמה נגמרה, שהיא בטוחה ולא תיפגע עוד לעולם".

בימים האחרונים, קאריס מספרת, ליאורה שלה כבר ישנה על גבה ונראית נינוחה ורגועה מאוד. "אני מקווה שבקרוב הסיוטים מהם היא סובלת כבר לא יהיו חלק מחיינו", היא אומרת ונזכרת בחיוך איך הפגישה בין כלבתה האהובה לאחיה בייב, שגם הוא הוטס לארצות-הברית. האימהות החדשות של השניים החליטו על איחוד משפחות, והאחים זיהו מיד זה את זו ושיחקו ביחד בהתלהבות רבה. "עכשי רק נשאר לי לפתור את החשש הבלתי מוסבר של ליאורה מפני מברשות שיער לכלבים. מעניין אם במהלך המלחמה היתה פלישה של מברשות ענקיות לצפון", קאריס מסכמת בחיוך.  

סיפורה של לונה השחרחורת דרמטי במיוחד: בשל בריאותה הרופפת, החודשים הראשונים לחייה היו רצופים אשפוזים, עירויים ותרופות אנטיביוטיות. הווטרינר שטיפל בה כמעט אמר נואש, אך כל אוהביה חיזקו אותה ותמכו בה. באורח פלא וכנגד כל הסיכויים לונה שרדה את התלאות, ובסופו של דבר נחתה בחיק משפחתה המאמצת שהחליטה לקרוא לה סברה. בביתה החדש היא זכתה גם לאחות שובבה, כלבה בשם דביבון, והשתיים מסתדרות היטב ומשחקות זו עם זו בחדווה.

את איזי (איזבל) השובבה אימצה משפחת וויברלינג, המאוהבת בה נואשות. "אנחנו מתמודדים בגבורה עם תסמיני ההיפראקטיביות של הגורה הנמרצת, שאותם אנחנו מכנים overplayfulness", הם מעידים. איזי שלהם מתרוצצת בבית, בודקת כל דבר בעניין רב, מרחרחת ומשתעשעת עם כל חפץ שנקרה בדרכה. ובני המשפחה המאמצת? להם לא אכפת כלל. המרץ האינסופי של איזי מדביק אותם, ובעיניהם הוא עוד תירוץ להעתיר עליה חיבוקים ונשיקות. 

נרי המתוק נולד בצפת, וכיום מתגורר בבית עצום ממדים בפלורידה, בחיקה של נטלי המטפלת בו במסירות רבה. זו דואגת להאכיל אותו במטעמים כלביים כדי שמשקלו יעלה במהירות, ומקפידה על התפריט שלו באופן מיוחד. לפני כמה שבועות, מספרים ב"הכל חי", משפחתה של נטלי החליטה לבלות את החורף בפלורידה החמימה. כדי לחסוך מנרי העדין את טראומת הטיסה, נשכר נהג פרטי שהסיע את הכלבון השחרחר מוושינגטון אל החוף המערבי.

"לנרי שלנו יש חיי חברה פעילים ומרגשים", כותבת נטלי. "בסביבה מתגוררות משפחות שקלטו גורים ישראלים נוספים, וכמעט מדי יום הוא פוגש בפארק כמה מהכלבים שהוטסו לארצות-הברית ביחד איתו. אם ישאלו אותו, הוא בטח לא יזכור איך חולץ לפני מאזור המלחמה בעודו ממש תינוק מפוחד. הייתם מאמינים שיום יבוא והוא יגור בבית ענק עם בריכת שחיה?", היא מסכמת.   

• לאימוץ "גורי המלחמה" שנותרו בארץ ומחכים למשפחות לחצו כאן
  

• לתמונות כל הגורים בחיק משפחותיהם החדשות בארצות-הברית לחצו כאן