פרשת וארא: המצביא עם הבשורה
כשנדרש שינוי חריף, דרוש מנהיג המייצג בחדות ובעוצמה את היעד אליו חותרים להגיע - לא את המקום בו נמצאים כעת
הכותרות הראשיות כולן עסוקות בסוף-השבוע בשאלה, מי יהיה הרמטכ"ל הבא. המייחד את הדיון על המינוי הנוכחי, בניגוד לדיונים רבים קודמים, הוא העלאת שמותיהם של אלופים שפרשו מצה"ל לאחרונה או אף לפני עשר שנים. בסבבי מינויים קודמים צמח הרמטכ"ל מתוך שדרת האלופים הקיימת. דומני כי הצורך הנוכחי ברמטכ"ל "חיצוני" במידה מסוימת למערכת ברור הפעם, כשהצבא זקוק, כך נראה, לטלטלה. את הדילמה העקרונית הזאת הכריעה פרשת השבוע שלנו וקודמתה.
תחילתה של פרשת השבוע שלנו "וארא", כמו גם סופה של הקודמת "שמות", מטפלת במינויו המורכב של משה להיות המנהיג שיחולל את המהפכה המסעירה של הוצאת עם העבדים לחירות מהלפיתה החונקת של האימפריה המצרית. מיהו משה? האם הוא מנהיג עבדים שצמח על הפיגומים? האם הוא קטוע יד או רגל בגלל אבן כבדה שנפלה אליו ממרומי מגדל, אשר נבנה על-ידי אלפי עבדים עבריים? האם הוא שחוח גב בשל נשיאת משאות כבדים מהקרקע אל ראש הבניין? האם הוא מעין אב קדמון לנלסון מנדלה, שנכלא למשך 26 שנים לאחר ששקד על הקמת הקונגרס הלאומי האפריקני?
לא ולא. משה גדל, התחנך, צמח וחי במשך כשמונים שנותיו הראשונות (שני שלישים מחייו הממושכים) בארמונו המפואר של פרעה מלך מצרים, תחת חסותה של הנסיכה בתו. בשעה שאחיו היו מזי רעב, זכה הוא לארוחות מפוארות. בשעה שאחיו התענו בעבודות פיזיות מפרכות, חי הוא בשלווה ובנחת. הוא לא ראה תינוקות בני יומם מושלכים למותם בנילוס. הוא לא צפה בעבד עברי מוכה בשוט עד מוות בידי שוטר מצרי. הוא לא חי בחושות מתפוררות בינות אנשים מיואשים ונעדרי תקווה. הוא גדל כנסיך, בנו של המלך.
מדוע בוחר אלוהים דווקא בדמות כזו, שלא צמחה מתוך העם? שלא הוכיחה מנהיגות לאורך שנות השעבוד? מדוע נבחר מנהיג שמייצג את ההיפך המוחלט מדמותו של העבד העברי במצרים? האם בכלל יהיה למשה סיכוי לזכות באמונו של העם, עם רקע שכזה? דומני שהאל בוחר במשה, המנותק כביכול, כי המאמץ העיקרי ביציאה ממצרים צריך להתמקד ביכולת להציב לעם המעונה והמיואש את אידיאל החירות. אידיאל זה לא יכול לצמוח אצל עבד שאביו, סבו וסב-סבו היו עבדים. רק מי שטעם את טעמה של החירות יוכל להציבו כערך בפני העם, ולהוביל את העם במסע מייגע אל הנכונות להתאמץ ולהילחם עבור חירותו.
התורה תתאר לאורך כל ספריה את הקושי של בני ישראל להשתחרר ממנטליות של עבדים כנועים ונטולי "חוט שדרה". הם חרדים ממלחמות ולמרבה הפלא, מתגעגעים למצרים לאחר שעזבו אותה. הם חוששים מהאחריות שבחירות. משה יהיה גם זה המסוגל לעמוד - באומץ השמור למלכים - מול שליט אבסולוטי המקשה את ליבו, ולתבוע ממנו, כנציגו של האלוהים, את חירותו של העם.
אם נגדיר את תפישת המנהיגות של התורה, ניתן יהיה לסכם ולומר כך: כשנדרש שינוי חריף במציאות, צריך מנהיג שמייצג בחדות ובעוצמה את היעד אליו חותר הארגון/העם להגיע, הרבה יותר מאשר מנהיג המשקף בהווייתו את המקום בו הארגון/העם נמצא עתה. ואולי יש להבחין בין שינוי רציף, אותו יוביל היטב מנהיג שצמח בהדרגה בארגון, לבין שינוי "קפיצתי", שבשבילו צריך יותר את מי שדווקא אינו מקובע בתפישות הקיימות, ומסוגל להביא בשורה חדשה ומרעננת.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
