מי האיש

דן חלוץ לא היה מועמד בלתי ראוי לתפקיד הרמטכ"ל. אבל ברור ששרון בחר בו גם ממניעים אישיים - השפעת בנו עמרי - ומפני שהוא נראה כמתאים מכל לבצע את ההתנתקות. מתקבל הרושם, שלא נשקלה עד הסוף שאלת התאמתו של איש חיל-אוויר לפקד על הפעלת הצבא בקרבות יבשה. הבחירה הייתה פוליטית.  

בכל דמוקרטיה אמיתית, הדרג הפוליטי הוא שבוחר את מפקד הצבא ומנחה אותו כיצד לבצע את מדיניותו הביטחונית. כך צריך להיות, בתנאי ששיקולי הבחירה הם ענייניים ומבטיחים שהאיש המתאים ביותר יאייש את המשרה הקריטית. אבל במצב הקיים - לאור היריבות האישית בין אולמרט ופרץ והיומרה שנטלה לעצמה ועדת חוץ וביטחון להציע מועמד משלה - קיימת סכנה ממשית שהבחירה תהיה מוטעית, והשיקול הפוליטי שוב יכריע; תחזית לא מעודדת, בהתחשב בסיטואציה הביטחונית המסובכת בה נמצאת כעת המדינה בכל הגזרות.

במדינת ישראל נצבר מספיק ניסיון כדי לקבוע מהן התכונות הדרושות לרמטכ"ל, שאמור להכין ולפקד על הצבא במצב מורכב שכזה: 

• כושר מנהיגות - היכולת לקבל הכרעות קשות, לתרגמן להוראות ברורות ונחושות ולהניע את שדרת הפיקוד הבכירה והבינונית לבצען, לא רק ככתבן - אלא גם כרוחן. כל המועמדים הנוכחיים - אלה שבשירות פעיל ואלה שבמילואים - הם בעלי תכונה זו במידה זו או אחרת;
• ניסיון והכשרה מקצועיים ומגוונים וידיעה כיצד להכין ולהפעיל את הכוחות במצבים משתנים. בעניין זה יש לאלופים במיל' גבי אשכנזי ואילן בירן יתרון ברור - הם התנסו במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון הראשונה ובתפקידים בכירים במערכת הביטחון, בצה"ל ומחוץ לו; 
• תפישה אסטרטגית רחבה, המאפשרת לרמטכ"ל לזהות ולהבין את האיומים האזוריים והזירתיים, לדרג אותם ולהיערך לקראתם על פי סדר עדיפויות. תפישה אסטרטגית דרושה לרמטכ"ל גם כדי להבין את ההיבטים המדיניים של הפעלת הכוח. נראה שלקפלינסקי, לאשכנזי ולבירן יש ראייה ותפישה אסטרטגית שכזו. לגבי שאר המועמדים - המצב לא ברור;
• אנרגיה, מוטיבציה, חריצות וחלוקת קשב - תכונות אלו, הקשורות זו בזו, דרושות לרמטכ"ל כדי לנהל בהצלחה את הצבא בשגרה, לעכל את המידע המודיעיני ובעיקר, לוודא ולפקח שהוראותיו מתבצעות. לקפלינסקי, גנץ וגם לאשכנזי יש את זה במינונים שונים. ההבדלים ביניהם בתחום זה אינם משמעותיים;
• התכונה החמישית נוגעת לתפקוד הרמטכ"ל כחוליה המחברת בין הדרג הפוליטי לצבא. במדינת ישראל יש לרמטכ"ל עוצמה פוליטית ויכולת יוצאת דופן להשפיע על החלטות הממשלה. זה נובע מהעובדה שהממשלה כולה, על פי חוק, היא המפקד העליון שלו, כך שרמטכ"ל מתוחכם יכול לתמרן פוליטית בין הגורמים השונים המיוצגים בקואליציה כדי להשיג את יעדיו. גם היוקרה הרבה שהצבא והעומדים בראשו נהנים ממנה בציבור, מעניקה לרמטכ"ל יכולת לתמרן את שר הביטחון, את ראש הממשלה ואת הקבינט הביטחוני כדי שיאמצו את ודרישותיו ואת החלטותיו המבצעיות. זה נכון בעיקר כשמדובר בראש ממשלה ושר ביטחון חלשים פוליטית וחסרי רקע צבאי.
  

לקח דיין ודדו

מלחמת לבנון הוכיחה עד כמה לא בריא המצב בו ראש הממשלה ושר הביטחון - וגם הדרג הבכיר במטכ"ל - הם כחומר ביד היוצר בידיו של רמטכ"ל דומיננטי ודעתן. מאידך, גם מצב הפוך אינו בריא: רמטכ"ל ומטכ"ל, המנסים לרצות קברניטים פוליטיים רבי-עוצמה שמינו אותם ומבטלים את דעתם המקצועית בפניהם, עלולים להביא את מדינת ישראל למצבים הרי אסון. כך היה ערב מלחמת יום הכיפורים, כאשר דדו לא עמד על דעתו בפני גולדה מאיר ומשה דיין. הוא לא גייס מילואים ונמנע ממכה מקדימה לנוכח ההתרעות, והשאר הרי ידוע. מכאן שאת הרמטכ"ל הבא צריך לבחור לא רק על פי אישיותו, ניסיונו, ויכולותיו המקצועיות, אלא גם על פי יכולתו לתפקד כיועץ הביטחוני הבכיר והמשפיע ביותר לממשלה ולעומדים בראשה.

במקרה של הממשלה הנוכחית, די אם הרמטכ"ל יהיה בעל אוטוריטה, יושרה מקצועית ותפישה אסטרטגית, שיאפשרו לו לשמש חונך לאולמרט ופרץ. האלופים קפלינסקי וגנץ יתאימו, וכמוהם גם האלופים במיל' אשכנזי, בירן, שלמה ינאי וגיורא איילנד. אבל לנוכח הזעזועים הצפויים במערכת הפוליטית, צריך להתכונן גם למצב שבו במשרד הביטחון ובמשרד רה"מ יישבו בעוד זמן לא רב אישים אחרים, בעלי ניסיון ודעתניים יותר בנושאי ביטחון. לכן, הרמטכ"ל הבא - בנוסף לתכונות שלעיל - צריך להיות אישיות חזקה, שאינה ממהרת לבטל את דעתה בפני הדרג הפוליטי. הוא צריך להיות מסוגל לנהל דיאלוג ענייני ושקול עם שר הביטחון וראש הממשלה, להסביר את עמדותיו בצורה בהירה משכנעת ובתקיפות, אך בה בשעה - לקבל את הדין אם דעותיו יידחו, ולבצע (כמובן, כל עוד לא מדובר בפקודות ש"דגל שחור" מתנופף מעליהן).

בין המועמדים היום, אשכנזי עונה על דרישה זו במלואה. קפלינסקי לעומת זאת הוכיח במלחמת לבנון שאינו מיטיב להשתמש

 בסמכותו המקצועית ובניסיונו, ואינו יודע לעמוד ולהילחם על דעתו מול הדרג שמעליו. מה גם שבהיותו מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, הוא היה מעורב מדי בקלחת הפוליטית, וכמעט שהפך לחלק בלתי נפרד מחצרו של שרון. אולמרט יודע זאת, וייתכן שזו הסיבה שבעטיה הוא מעניק ל"קפלן" כמה נקודות זכות נוספות בהתמודדות.

אם ההחלטה שיקבלו פרץ ואולמרט תהיה עניינית - הצבא יתיישר על פיה ויציית. זה טבעו של צבא בכלל ושל צה"ל בפרט. זה לא אומר שלא יהיו כמה אלופים שירטנו, ואפשר גם שקפלינסקי ואולי עוד אלוף או שניים יפרשו. אבל צה"ל יכול לספוג זאת מבלי שתפקודו ישתבש. מי שישקלל את כל הקריטריונים דלעיל, קרוב לוודאי שיגיע למסקנה שלגבי אשכנזי יש יתרון על המתמודדים האחרים, בגלל ניסיונו והכשרתו הצבאית ובגלל מזגו הפיקודי. קפלינסקי אף הוא בחירה טובה, אולם קיים לגביו חשש ממשי שאם ימונה מעליו שר ביטחון חזק - אהוד ברק למשל - הוא יתבטל בפניו. גנץ עוד לא בשל מבחינת ניסיונו בהפעלת ובראיית המערכת הצבאית הכוללת. צריך לגם לקחת בחשבון שצילה של ועדת וינוגרד מרחף מעל ראשי שניהם. אשר לבירן, איילנד וינאי, הם התרחקו מהמערכת הצבאית, ויידרש להם זמן כדי ללמוד אותה מחדש ולתפעל אותה. ובתנאים הנוכחיים, מדינת ישראל וצה"ל אינם יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה.