ההתמכרות לסכסוך

בין אם זה יוצא בגוון חמאסי מפיה של סטודנטית דתית שהתראיינה באקראי, ובין אם זה מפי ערפאת עצמו – חוזרים הפלסטינים על תוכנית השלבים שלהם כמנטרה. בה בשעה הישראלים, ששרויים בערפל, אינם מסוגלים לגבש שום החלטה בהירה: מהי שאיפתם כאן? לאן הם חותרים?
ואכן, רק לאחרונה שב הראיס ודקלם: השלום לדידו הוא שישראל תחזור לגבולות 67' וכשלושה מיליון פליטים ערבים ישובו הביתה - מעבר, ליד, או בתוך גבולות הקו הירוק. מדינת פלסטין היא מראש הנקרה עד מפרץ עקבה, הכריזה הסטודנטית מבעד לרעלה.
הימין, כשהוא שומע את המנטרה הפלסטינית, מיידית עושה שריר. ואילו האוזן השמאלית שומעת מה שבא לה, מפנטזת את היתר ושבה לנער את טיפות הדם מענף הזית. בתווך, מנהלת ישראל המבולבלת מלחמת שמאל-ימין, ימין-שמאל, כאילו גם המציאות המזרח תיכונית הטראגית והמורכבת לאין שיעור מסתדרת בטורים דיכוטומיים, או כאילו שכאן זה אירופה. אלא שהאמת המרה היא ששני הצדדים הישראליים מצויים היום, כמו לפני יובל שנים, באותה סירה: נלחמים לא רק את מלחמת השחרור שלהם, כי אם את מלחמת הקיום.
הסכמי אוסלו, שכעת כה מסתייגים מהם או משמיצים אותם, היו אבן הבוחן הטובה ביותר בהיסטוריה הישראלית הצעירה. חברה כובשת שאינה מנסה את דרך הפיוס - אינה רשאית להיקרא הומניסטית. הסכם אוסלו ניסה ללכד בין המתונים שבשני העמים, הכמהים לשלום, וחשף את העובדה שהערבים עדיין לא הסכינו עם עצם קיומנו באזור. ישראל שוחרת שלום או שומרת על ביטחונה היא עבורם נטע זר. יהודים ישלטו על מוסלמים? הרי זו התגרות לשמה בנביא מוחמד. משום כך, סאדאת נרצח. משום כך, ערפאת לא חתם. לערבים תמיד, אבל תמיד, יהיה מנהיג כלשהו שירצה את כל ירושלים.

הפתרון: היפרדות

אבל ההתמכרות הפלסטינית לסכסוך היא הבעיה שלהם. אותי מפחידה הג'אנקיות אצלנו. מעולם לא היה הבדל רב בין הימין לשמאל הישראלי, אלא בדרך המדינית. רוב העם הזה רוצה שקט, ומוכן לתוכנית החלוקה. אלא שהרוב המתון בינינו (כמו אצל הפלסטינים) שבוי בציפורני מנהיגיו - אלה ששבים ומציעים לנו פתרונות חלקיים להפסקת הסכסוך, ובעיקר אלף ואחד תירוצים ספוגי אינטרסים מדוע לא כדאי להיגמל ממנו. מכולו.
בשמאל הישראלי הקולוניאלי והמפונק עדיין לא ראיתי שמישהו מוכן להחליף את אחמד בשטיפת הכלים. גם עשירי הארץ, שנבנים על כוח העבודה הפלסטיני הזול, לא ששים לסיום הכיבוש. יש להם מה להפסיד. מבחינת הימין תום הסכסוך פירושו להיגמל מסם ההתנחלות המשכר, ובעצם, להפסיק לאחוז בגרונותיהם של כל ראשי הממשלות בארץ.
אז מה הפתרון? ובכן, הגם שאין פתרון של ממש, הרי שמחובתה המצפונית של ישראל ללכת בדרכו של ישעיהו ליבוביץ', קרי, היפרדות. חלוקת הארץ בין שני העמים והכרזת שלום חד-צדדי. אם אז יבקשו הפלסטינים לשוב לחיפה, כי אז המלחמה נכפתה עלינו ומאבקנו יהיה צודק בכל מקרה. תדמית דוד-גולית תקרוס, מצפוננו יזדכך ואפשר יהיה להביט לילדים בעיניים. ואולם מאז בן-גוריון, המנהיגות בארץ החליטה לא להחליט. שררה, בצע, עיוורן מדיני, שכרון-כוח, משיחיות ומשחקי ההבל שמאל-ימין – כל אלה רק משרתים את האינטרסנטים, ומונעים ממנהיגינו לראות נכוחה.
אי-לכך יוסיפו ברק-בורג ושרון-ביבי, במין נד-נד מטופש ומסוכן, שלא להתמודד עם המציאות ולהחליט מהי מטרתנו כעם. זו, על כן, יכולה היתה להיות שעת האזרחים. כל עוד על המצבות לא כתוב: "הצביע שמאל" או "הצביעה ימין", וגם האמת והערכים אינם בחזקתו של שום צד - חובתנו לכפות על הנבחרים שלנו להיגמל מהכיבוש. האם יש בנו את הפיכחון והכוח לזה? לא. ומנהיגינו, כמו הערבים, שיודעים זאת, ממשיכים להציע לנו אש. בבחינת בבקשה, תפדאלו, תשאפו פנימה - ימינה לריאות ושמאלה ללב.


לאה איני, סופרת