בין רומא לבית"ר
לטוב ולרע, משנה לשנה אנחנו דומים יותר לאיטלקים. אז מה הפלא שגאידמק מיישם את הוראות ההפעלה של ברלוסקוני?
החדשות הטובות: אנחנו נעשים דומים לאיטלקים. החדשות הרעות: אנחנו נעשים דומים לאיטלקים.
בעצם, תמיד היינו קצת דומים לאיטלקים ולכן גם אהבנו אותם יותר מכל האירופים. לרומאים כבר מזמן אנחנו לא נוטרים טינה. הם בסך-הכל היו כובשים נאורים וטיפלו במידתיות הראויה בימין הקיצוני מחד - זה שהתבצר בהתנחלות מצדה וסירב להתפנות, ובשמאלן ההוא מאידך - אותו יפה נפש מנצרת, שהטיף לריסון האלימות ולאהבת כל חי, כולל הישמעאלים.
אפילו על רדיפות הנוצרים ועל הפשיזם ושיתוף הפעולה עם הנאצים סלחנו ושכחנו. איטליה האנטישמית רוככה לנו בתודעה באמצעות ספרים, סרטים ומוזיקה רומנטית, וכמובן גם באמצעות הנוף הפסטורלי ששבה את ליבנו בחופשות החלומיות בוונציה, פירנצה ורומא. רדיפות, גטאות ומחנות השמדה קושרו בתודעתנו בעיקר עם גרמניה ופולין, ואילו האיטלקים עוררו כמעט תמיד אסוציאציות חיוביות של פסלי מזרקות, פיצה, פסטה, כדורגל, נעלי עור משובחות ובגדי מעצבים.
הטמפרמנט הסוער, המוחצנות הישירה, הנשים היפות, האווירה המשפחתית, השילוב בין ים-תיכוניות לאירופאיות וכמובן, האהבה לסירים עם רטבים שמתנגבים בפרוסת לחם עבה - כל המאפיינים הללו, המשותפים לנו ולאיטלקים, גרמו לנו להזדהות איתם ולרצות להיות במחיצתם.
בעשור האחרון התקרבנו עוד יותר לידידנו החביבים מארץ המגף. הקמנו מאות בתי-קפה עם אספרסו, קפוצ'ינו ומקיאטו משובחים, פתחנו עשרות צימרים והסבנו את הגליל לטוסקנה של המזרח התיכון, טיפחנו את הפריזורה ולבשנו חליפות ועניבות של ורסצ'ה ושל דולצ'ה וגבנה, ואפילו שלחנו את מורן אטיאס במתנה לקהל הצופים האיטלקי ו"גיירנו" את אוריאנה פלאצ'י ז"ל, שנעשתה גדולת המוכיחים בשער נגד האיסלאם הכובש. אבל לאחרונה נראה שהלכנו רחוק מדי עם ההזדהות שלנו עם האיטלקים, ואולי כדאי לעצור את הסחף.
מתברר שעכשיו גם ילדינו מסרבים לעזוב את הבית עם התבגרותם (מזל שיש צבא חובה). ממש כמו במשפחות האיטלקיות, הם חיים בסימביוזה הרמונית עם ההורים עד גיל מופלג. מה רע? אמא ואבא מכבסים, מנקים ודואגים למכונית צמודה ולכסף בארנק. ואפשר גם לשכן את החבר או החברה. כי ב"פמילייה" הישראלית, כמו בזו האיטלקית, הילדים הם נסיכים ומלכים, שהכל משרתים אותם בהכנעה ובמסירות.
כה גדולה הזדהותנו עם האיטלקים, עד שגם אצלנו החליטו לאחרונה לחדד ולמסד את ההפרדה בין "הדרום הפרוע" - אזור מסורתי ונחשל, שבו מסוכן לחיות, לבין "הצפון" (צפון תל-אביב) השלו, המשגשג והבינלאומי.
אז מה יש להתפלא על השחיתות בספורט, בפוליטיקה ובכלכלה, על אוזלת ידה של המשטרה, על נפוטיזם ועל מאפיונרים אלימים, שחיים חיי מותרות בחסות החוק והמשפט? זה לא אנחנו - זה הם, האיטלקים הנחמדים, שהשפיעו עלינו. מצד שני, אולי זה לא החיקוי. אולי זה המחיר הבלתי נמנע, שגם אנו צריכים לשלם על חיים במדינה עם כלכלה משגשגת, אוכל טוב, חנויות מעוצבות וגדושות סחורה אופנתית, מזג אוויר נוח ואנשים יפים, יצירתיים וחמים, המנהלים מערכות יחסים בלתי אמצעיות ועוסקים באובססיביות באהבה וזוגיות. אולי אלה באמת שני צדדים של אותו מטבע, המשותפת לנו ולאיטלקים.
אם נכונה ההשערה הסוציולוגית הזאת, יש לי בשבילכם בשורה טובה ובשורה רעה. הבשורה הרעה היא שארקדי גאידמק עומד להיות ראש ממשלה. הוא הרי עובד בדיוק לפי ספר הוראות ההפעלה של סילביו ברלוסקוני - אותו מולטי-מיליונר, טייקון תקשורת ומוקד לאינספור חקירות משטרתיות בגין שחיתות (כמובן שמעולם לא הוגש נגדו כתב תביעה) ומי שכיהן תקופה ארוכה כראש ממשלת איטליה. ה"הוראות" הן: קנֶה אימפריית כדורגל, התראיין תחת כל עץ רענן ושלוט במדיה, תקוף חזיתית את כל מבקריך וזלזל בהם, הקרן ביטחון עצמי, אמץ השקפת עולם שמרנית, התחכך עם סלבריטאים, העסק שוטרים בכירים כמנהלים ותרום להמונים ביד נדיבה. הבשורה הטובה היא שאנחנו הולכים להיות אלופי העולם בכדורגל. טוב, אולי לא במונדיאל הבא.
אני לא יודע למה, אבל התחזית הזאת מזכירה לי את המערכון המשכיב של חבורת לול האלמותית, שמסתיים בקטע שבו שני חיילי הלגיון הרומאי (אריק איינשטיין ואורי זהר לבושים בחצאיות וסנדלי צנטוריון) צועקים אל מול חומות המצודה הארץ-ישראלית: "יאללה בית"ר, יאללה!
הכותב הוא פרופסור לסוציולוגיה והיסטוריה של החברה הישראלית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
