זה טוב ליהודים?

שמי רים אלקאסם. נרצחתי בחיפה ב-10 בינואר 2007. בת 36 הייתי במותי. כשהגעתי לכאן (למעלה, כפי שאתם מכנים זאת), נמסר לי כי יש לי שיחה אחת בלבד, ורצוי לנצלה היטב. לאחר דין ודברים הוחלט לאפשר לי להמיר את השיחה במכתב שייכנע לכללי צנזורה נוקשים, וישוגר בדואר אלקטרוני לנמען שיעבירו הלאה. אם אתם קוראים טקסט זה עכשיו, אזי ידידי החתום מטה מילא את בקשתי ועל כך ברצוני להודות לו מקרב לב.

קוראים לי רים, לא תאיר (אגב, אני חושבת שזה שם מאוד יפה) ולא מעיין. מי ייתן ואפגוש אותן ונוכל 'להחליף חוויות'. בעוד שאצלכם השם, המוצא, הגיל וצבע העור קובעים את אופן ההתייחסות לפרט, כאן, היכן שאנו נמצאות, לא רק שנתונים אלה חסרי ערך הם, גם הלאום המצוין בתעודת הזהות אינו מוסיף ניקוד. אך חרף מוסכמה ברורה ומובהקת זו במחוזותינו, הבחנתי במבט מלא רחמים אצל השליחה, אותה מלאכית שקיבלה את פני, כאילו היא מבקשת להגיד לי: 'לא זכית ליחס שווה בחייך, ציפינו שזה יקרה במותך'.  

חשוב לי לציין שלצד העלבון האישי בסיקור הצנוע של מקרה הרצח שלי ישנן כמה שאלות, שאתם כחברה בכלל, והאמונים על אמצעי התקשורת בפרט, אמורים להידרש אליהן ביתר שאת:

• האם ערך "זכות הציבור לדעת" התקיים כאן?
• האם טוב ליהודים שהמשטרה נוהגת איפה ואיפה בפענוח הרצח? בכך שהיא קובעת הגדרות מעין רצח על רקע לאומני, פלילי, רומנטי, כבוד המשפחה וכדומה, הגדרות שקובעות באופן חד משמעי את המשך הטיפול בכל פרשה?
• האם בחירת סדר היום של גופי התקשורת בישראל איננה מאופיינת בצביעות?
  

כאמור, נבצר ממני לגלות פרטים על הרצח, כך שכל הגדרה לעיל יכולה להיות תקפה לגבי. אך בעיני, גילוי האמת בפרשתי הוא עניינן של נשים בכלל. האם הרצח היה על רקע מגדרי, קרי בשל היותי אישה ולא גבר היה קל יותר לרצוח אותי? ברי כי גילוי כזה אינו נחלתן של נשים ערביות בלבד. אם נרצחתי על רקע מה שקרוי "כבוד המשפחה" נשים ערביות, שהזכות הבסיסית לגור בגפן אינה מובנת מאליה עבורן, כמו גם כבלים חברתיים נוספים שיש להיאבק כדי להתירם, אמורות להיות

מודאגות. אך חשבתם מה עבר בראשה של אישה כזו עם היוודע דבר הירצחי, כשהיא יודעת שזרועות הביטחון והחברה אינן עושות די כדי להילחם בתופעה? האם אין בכך כדי להניא אותה מלהגשים את אשר דגלה בו כל חייה?

טעיתם כשחשבתם שהתופעה, שאמנם לא מתרחשת בחצר האחורית שלכם מדי שני וחמישי, אינה אלא מושא התעניינות אנתרופולוגית. טעיתם כשחשבתם שאין לה השלכות שאמורות להפריע למהלך חייכם התקין. לא יכולתי שלא לגחך, אולי אפילו חיוך של שמחה לאיד עלה על שפתיי, כשבעקבות פרשת הרג הפורץ בחווה בנגב נודע לכם על סחיטת דמי החסות של כנופיות בדואיות מחקלאי הדרום.

זהו מחיר ההבלגה, רבותיי. בישלתם - תאכלו. תכניסו טוב-טוב לראש שמי שמסוגל לרצוח את בתו, אחותו, בשרו ודמו מסוגל לעשות הכל. וה"הכל" הזה לא פוסח עליכם, בני עם הסגולה, מלח הארץ. לי רק נותר לתהות מדוע לתקשורת חשוב כל-כך לדווח, בפרטי פרטים, על כל קטטה שפורצת בין האלפורונים לאברג'ילים. 

• מועין חלבי הוא פעיל בארגון הפמיניסטי "כייאן"