הולך על מיצובישי Evo9

אם לא היתה לי ברירה והחיים היו קשים והייתי מוכרח לקחת אחת מהמכוניות הרועשות האלה הביתה לחיים, לטפח ולשמור עליה עד שהמוות בצורת עמוד חשמל יפריד בינינו — לא ממש הייתי צריך לחשוב על זה הרבה.

ה־VTS מכונית נחמדה, באמת, ונותנת לך הרבה אהבה יחסית למה שהיא מבקשת מהארנק שלך, אבל היא רכה ומזכירה צעצוע על רקע מפלצות התהילה מסביב. לפולו יש כוח אימים, אבל אין שום הגה ושלדה בשביל לתמרן אותו, ואני לא אומר את זה רק כי החלקתי איתה כמו שיכור בכלוב שימפנזים.

הסובארו מגיעה עם מנוע של מטוס סילון ואחיזה של ילד בחרדת נטישה, ויש לה טריק מגניב שנותן לך לשלוט על הדיפרנציאל המרכזי כדי להחליק את דרכך החוצה מפניות, או מהגוף שלך. אין ספק שה־STI היא מפוצצת חושים מרשימה, אבל היא מסיימת רק שנייה מבחינתי — כי ה־Evo היא היחידה שצורחת לך באוזן "אני אקרא לך מקינן ואתה תקרע לי את הצורה, כן, כן, כן! תן לי עוד! אף פעם לא הרגשתי ככה, אוי אלוהים!".

יש אנשים שיפריעו להם כמה דברים בצורה של ה־Evo, שמבפנים היא יותר צחיחה ממדבר ומבחוץ היא יותר מכוערת מהתנהגות של אוהד הפועל. וכן, היא קצת פחות מהירה בקו ישר מהסובארו, אבל זה יפריע להם רק עד שהם יישבו על המושב של המיצובישי הקטנה (טוב, עד דקה־שתיים אחרי, כי בהתחלה גם די יעצבן אותם שהמושב לא מתכוונן לגובה במכונית של יותר מ־300 אלף שקל). כי עם הפנייה הראשונה, הצרחה הראשונה מהצמיגים וההיזון הראשון שחוזר מההגה, יתפוס אותם כזה חיוך שרק פרארי תצליח למתוח קצת יותר.