כבוד למגזר?
כיסוי ערוותה של ממשלת אולמרט-ליברמן - או תשובה ניצחת לברית בין בל"ד לישראל ביתנו? רגע היסטורי של השתלבות - או שיא של התנתקות מהציבור והתכנסות תחת כנפיו של בן-הדוד חובב החומוס? עיתונאי ערבי לא מתרגש מהשר המוסלמי הראשון; רב וחוקר חברה דווקא כן
| עלא חליחל |  | נפתלי רוטנברג | | | | |
מינויו של ע'אלב (ולא ראלב, אנא) מג'אדלה לשר בלי תיק הוא מינוי שנולד בחטא; חטא היוהרה, חטא העיוורון, חטא ההשפלה והמזוכיזם, חטא ההיכנעות וההתנתקות. מג'אדלה וכל ערביי המפלגות הציוניות הגדולות התנתקו מבני עמם וממצוקותיהם, משייכותם הלאומית והתרבותית השורשית, והעדיפו להיכנס תחת כנפי בן-הדוד העסקן, מחלק רשיונות הנשק ומנפיק היתרי הבנייה; אותו בן-דוד שמתמחה בלהזמין את עצמו, השכם וערב, לסעודת מנסאף ערבית אותנטית, או לכבש דשן ממולא באורז, פריקה וצנובר, ואם אפשר קצת בקלאווה בבקשה, זאת של ההוא מנצרת.
לזכותם של עסקני המפלגות הציוניות בחברה הערבית ייאמר שהם עקביים; זה לא ממש משנה להם שמאז קום המדינה, אותן מפלגות לא עשו דבר למען הערבים במדינה, והכפרים והערים שלנו נראים כמו אחרי צונאמי (במיוחד אחרי ביקור של פואד); גם לא ממש משנה שזרועות המדינה, המונהגות בידי המפלגות הללו, עדיין מתייחסות אלינו כאיום אסטרטגי שיש לדכאו בכל דרך (עדיף בעזרתו האדיבה של השב"כ); זה לא ממש מפריע להם שהם משחיתים חלק לא מבוטל מהציבור על-ידי ביסוס תרבות פוליטית מושחתת, המושתתת על "קול תמורת רישיון" (כל רישיון - נשק, בנייה, רכב, טוסטוס) וגורמים להזניית הפוליטיקה בחברה הערבית עד בוש; זה ממש לא מפריע להם שהם מעדיפים את האינטרסים האישיים שלהם בתוך מפלגות אלו על פני האינטרסים הקולקטיביים של המיעוט הערבי בישראל (ליברמן? נו באמת, לא הגיע הזמן שוולבו חדישה תפאר את רחובות באקה אל-ע'רבייה?).
מי שאינם עושים מאומה למען ציבור בוחריהם הם דווקא הערבים חברי המפלגות הציוניות הגדולות, שהם מוגבלים, לפי הגדרתם ושיוכם, לקונצנזוס הציוני- לאומי- יהודי במדינה, ואין ביכולתם לצאת חוצץ נגד מוסכמות מעין אלו, במיוחד כאשר הן הן בבסיס המצע המפלגתי שלהם עצמם. הם מרכזים את עיקר מאמציהם כדי לממש טובות הנאה לחברי המרכז שתמכו בהם, לקבלני הקולות שעבדו בשבילם, ומדי פעם תשמע על מינויו של איזה אבו אל-עבד לתפקיד "בכיר" באיזה משרד, ומינויו של עבד, הבן הבכור, כעוזר של אביו במשרד ההוא.
השינוי המיוחל במצבם של הערבים במדינה יתבצע רק לאחר שינויים מרחיקי לכת בהגדרת המדינה ובסדרי העדיפויות שבה. כל העוקב אחרי תולדות המיעוט הערבי במדינה יכול להיווכח ללא מאמץ יתר בעובדה הפשוטה, שכל ההישגים שהיו נחלתנו בתוך מדינת היהודים התממשו בזכות מאבקים ציבוריים ממושכים ומיוזעים, ולא בזכות נהרות השמן-זית-אסלי שנשפכו אל תוך צלחות החומוס-אסלי שניגב השר האחראי על "המגזר הלא-יהודי" בזמן הפריימריז. מאבקים אלה הונהגו על-ידי המנהיגות הערבית האותנטית שלנו, שזהו תפקידה הבסיסי והעיקרי - להיות פתחון פה פוליטי עבורנו, להנהיג, לנאום ולהוביל מהלכים ארוכים ומייגעים, שעסקנים חולפים אינם יכולים להם.
את השינויים הרצויים מג'אדלה לא יעשה, כמו שכל אלה שקדמו לו כסגני שרים ושרים לא עשו. הוא בסך-הכל הסכים לשמש עלה תאנה לערוותה של ממשלת אולמרט-ליברמן, ולשם כך נכנס במקומו של שר שהתפטר כי סירב לשבת עם "ישראל ביתנו". הוא מבטיח לפעול על מנת שחייהם של הערבים במדינה "יהיו אפשריים", כלשונו. אפילו על סיסמת השוויון החלולה הוא ויתר - ייאמר לזכותו ותודה על ההקלה בבחילה - וכל שנותר בשבילו לעשות עכשיו, כשר בלי תיק, הוא לחפש אחר תיק שיכול לעזור לו לגייס מצביעים עבור פטרונו שמינה אותו, אחרת - יימוג לו באחת ה"רגע ההיסטורי שבמינוי שר מוסלמי ראשון בממשלת ישראל". הכותב הוא סופר, מחזאי והעורך הראשי של השבועון הפוליטי בערבית "פסל אל-מקאל"
הזמן שחלף מאז הכריז יו"ר העבודה פרץ על מינויו של ראלב מג'אדלה לשר, ראוי היה להיות מוקדשים לדיון ציבורי בדרכים לקידומם של הערבים אזרחי ישראל. במקום זה ניתנה במה בלעדית למחריבי החגיגה משמאל ומימין. "חבריו" למפלגה של עמיר פרץ האשימו אותו במינוי לצורכי פריימריז, והיה מי שהרחיק לכת והאשימו ב"מינוי פוליטי". ובכן חברים, אמנם הציניות חסרת גבולות היא, אבל אם לא שמתם לב - מינויו של חבר-כנסת לתפקיד שר הוא אכן ובהכרח פוליטי. האם בשל כך יגמול המגזר הערבי לפרץ בבחירה מחודשת כיו"ר המפלגה? אפשר להניח שרוב המצביעים הישרים יעשו זאת מתוך הערכה למי שיצר את התקדים, אשר בעקבותיו יישב מוסלמי בשולחן הממשלה. מעשהו של פרץ לגיטימי לחלוטין, כשם שלגיטימי לקדם ערב בחירות מועמדים ברשימה לכנסת, כדי לזכות בתמיכתם של מגזרים שונים. מינויים כאלה יהיו לעולם תוצאה של אינטרסים שונים, ואין בכך כל רע.
אל מחריבי החגיגה מקרב היריבים מבית הצטרפו בשצף-קצף רוב הח"כים מהמפלגות הערביות. במערכת הבחירות האחרונה, לרוב הציבור הערבי היה ברור ש"נציגיו" לא תרמו מאומה לקידום מעמדו, וחלקם עסקו בעיקר בשיפור תדמיתם בעולם הערבי דרך הופעות באל-ג'זירה וביחסי ציבור לדיקטטורה הסורית ולארגוני טרור למינהם. עיקר הקמפיין, בעיקר זה של בל"ד, הוקדש לאיומים נגד הצבעה למפלגות הציוניות. היום הם טוענים נגד ישיבה של שר ערבי בממשלה "הזאת", ולאו דווקא בגלל ליברמן. במילים אחרות: לשיטתם יוכל לכהן שר ערבי רק כאשר תקום בישראל ממשלה לא-ציונית.
נגד מג'אדלה עצמו טוענים: כיצד תשב בממשלה אחת עם אביגדור ליברמן, לאחר שנאבקת בכל כוחך נגד כניסתו? אולם התעצמותו של ליברמן היא במידה רבה תגובה לעמדות של עזמי בשארה ודומיו. מאזן האימה בל"ד-ישראל ביתנו דומה לזה של ש"ס-שינוי, אלא שבמקרה של יחסי יהודים וערבים, הוא מסוכן יותר. אין תשובה דמוקרטית ומוסרית טובה יותר לברית הלא-קדושה של ליברמן ובשארה, מאשר ישיבתו של שר ערבי ליד שולחן הממשלה, יחד עם אביגדור ליברמן. לאחרון לא נותר אלא ללמוד את כתבי ז'בוטינסקי על שוויון זכויות מלא לערביי ישראל, ועל זכותם להיבחר לכל משרה ציבורית במדינה.
כל חברי-הכנסת הערבים הם חלק בלתי נפרד מהגוף הריבוני של מדינת ישראל, והם שותפים - יחד עם ליברמן וסיעתו ועם שאר הח"כים - בעיצובה
של ריבונות זו. בוועדות הכנסת פועלים ח"כים ערבים בשיתוף פעולה עם עמיתיהם מסיעות הימין, אך מסתירים זאת מציבור בוחריהם. השבוע החלה סוף-סוף שותפותם של האזרחים הערבים גם ברשות המבצעת - בממשלה. אין להמעיט מהחשיבות הסמלית שבדבר, מהעמקת התחושה של כל אזרח בישראל - ללא הבדל דת, גזע או מין - שהשותפות בשלטון כעת פתוחה בפניו. עם זאת, האחריות המוטלת על כתפיו של השר החדש היא רבה, משום שממשלה נבחנת בביצועיה. יש לקוות שישכיל להציב לעצמו מטרות צנועות, ברות-הישג, שיוכרו על-ידי הציבור כולו.
בהזדמנות זאת יש להזכיר כי זכות הראשונים שמורה לאריאל שרון, שביקש למנות שר ערבי בממשלתו הראשונה. יו"ר העבודה דאז, בנימין בן-אליעזר, חשש מהמחיר האלקטורלי שעתידה מפלגתו לשלם - ודרש מינוי זה לעצמו. לתפקיד מונה סאלח טריף. המחוז הדרוזי במפלגת העבודה דרש גם הפעם את התפקיד לנציגו - לגיטימי מבחינה פוליטית, אך מוטעה מבחינה טקטית ועקרונית. המינוי הזה נכון מוסרית, ובראייה פוליטית ארוכת טווח - מינויו של שר מוסלמי מעלה את הסיכוי לשילובם בעתיד של מיעוטים, כולל דרוזים, בשלטון.
עצמאותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי נבחנת גם בהשתלבותם של מיעוטים בתוכה, מתוך שוויון ושמירה על כבודם. אותה עצמאות תגיע לכדי שלמות ביום בו יתקבל בטבעיות כל אדם הגון וראוי, ערבי כיהודי ללא יוצא מן הכלל, לכל תפקיד ציבורי. על הרוב היהודי במדינה מוטלת האחריות לאפשר למיעוט הערבי לממש את הזכויות הנובעות מאזרחותו: תוכניות מתאר, שיאפשרו את זכות המגורים; תוכניות פיתוח, חינוך ורווחה, שיאפשרו את זכות הפרנסה - אלו חובותיה של ממשלת ישראל לאזרחים הערבים. מילוי החובות הללו הוא התשובה היהודית, הציונית והאנושית ההולמת היחידה לכל ערעור - מדומה או אמיתי - על מדינת הלאום היהודית.
הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא עמית בכיר במכון ון-ליר בירושלים ורב היישוב הר אדר
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
