שתף קטע נבחר

פסיקה תקדימית: מותר לשנות "צוואה הדדית"

בני זוג כתבו צוואה משותפת, בה הסכימו להעביר את רכושם לילדיהם לאחר מותם. האשה נפטרה והבעל, שנישא לאחרת, החליט להוריש את רכושו לאשתו החדשה ולבתם המשותפת. ילדי האשה הראשונה ערערו - ונדחו

בית המשפט העליון דחה היום (א') ערעור של בני משפחה, שאביהם נישל אותם מהירושה לאחר שנישא לאחרת. שופטי העליון קבעו באורח תקדימי, כי מותר לשנות צוואה הדדית.

 

יעקב זמיר ויוספינה זמיר המנוחים כתבו את צוואתם ב-1990. בצוואתם, שהייתה מה שמכונה "צוואה הדדית", הורו לשלם את ירושתם זה לזו במקרה ואחד מהם יילך מן העולם לפני השני - ולאחר מכן הורו לחלק את הרכוש באופן שווה בין שלושת ילדיהם, אליקום, חנן ודורון.

 

לקריאת החלטת בית המשפט - לחצו כאן

 

ב-1994 הלכה יוספינה לעולמה. לפי הצוואה, קיבל לידיו יעקב את כל הרכוש ולאחר מותו הרכוש על פי הצוואות ההדדיות מיועד לשלושת ילדיהם. אלא שמאז הוא הכיר את רות גמליאל ועבר להתגורר איתה ואז נולדה להם בת ב-1998, כשהוא אז בן 78. באוגוסט 98', חודשיים בדיוק לפני הולדת הבת המשותפת, הוא ערך צוואה חדשה והורה להוריש את כל עזבונו לרות גמליאל, להוציא מספר זכויות במקרקעין אותם ציווה להוריש לנכדיו, ילדיהם של חנן, בנו מאשתו הראשונה. הוא העביר עוד בעודו בחיים את הזכויות האלו לגברת גמליאל ובתה.

 

עם מותו הגישו שלושת בניו מיוספינה צו התנגדות לקיום הצוואה שנייה. אולם בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי דחו אותם פעם אחר פעם. בית משפט השלום קבע בדחייתו את הבקשה כי "אין בעריכת הצוואות ההדדיות כדי להגביל את כוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות את צוואתו".

 

ואז הונחה ב-2003 בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט העליון כשהשאלה המשפטית היא האם על פי ההסדר שנקבע בצוואה הראשונה מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש", והאם בכוחו של מי שנשאר בחיים לשנות הסדר זה.

 

שלושת בניהם המשותפים של יעקב ויוספינה זמיר טענו באמצעות עו"ד דורון זמיר, שהוא אחד מהבנים, כי "המנוח לא היה רשאי להעביר את זכויותיו שלו בקרקע לאחרים. לגבי הרכוש הוא נותר כנאמן ועם מותו חובה היה עליו להעבירו לשלושת הילדים המשותפים. הרכוש הוא בבחינת פיקדון... אין לעשות ברכוש מאומה, אלא להחזיקו בפיקדון למשך אריכות חייו של הנותר בחיים ואז להעבירו לילדים המשותפים בשלמות".

 

רות גמליאל מצידה טענה באמצעות עו"ד יהודית מייזלס כי "הזכויות לגבי המקרקעין הובאו עוד בחייו והן אינן מהוות חלק מעזבונו. הוא היה רשאי לנהוג בנכסים שירש כרצונו ולא היתה כל כוונה להפקידם בפיקדון או כנאמן. לגבי יתרת הרכוש שנובע מהסדר הצוואות ההדדיות, מדובר ביורש אחר יורש, כפי שקבעו בתי המשפט השלום והמחוזי ולא בהסדר של יורש במקום יורש".

 

שופטי בית המשפט העליון מרים נאור וסלים ג'ובראן קבעו בדעת רוב, אל מול עמדת המיעוט של השופטת עדנה ארבל, כי הזכויות במקרקעין שהעביר זמיר בעודו בחיים אינן כלולות בעיזבון שלו, ולכן הן שייכות לרות גמליאל ובתה.

 

"כפי שיחפוץ"

השופטת נאור ציינה בפסק דינה כי על המבקשים היה להעלות את הטענות בעניין המקרקעין כשאביהם היה עדיין בחיים ולאחר שביצע את העברת המקרקעין. לגבי יתרת העיזבון עצמה, קבעו השופטים נאור וג'ובראן כי "חוק הירושה מלמדנו כי עיקרון יסוד מדינה - ירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ. כך, הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם בטל; התחייבותו של אדם לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה אינה תופסת; הוראה בצוואה שוללת או מקבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה בטלה. בהיעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה".

 

השופט ג'ובראן הצטרף לדבריה של השופטת נאור שהציעה לדחות את הערעור. מנגד ציינה בדעת מיעוט השופטת ארבל שאמנם הסכימה לגבי המקרקעין, אך לגבי יתרת הרכוש, כתבה בפסק דינה: "צוואה משותפת הינה פרי החלטה משותפת באשר לתוכנה. צוואה משותפת היא גם הדדית, כאשר ההסדרים אשר קבע מצווה אחד בצוואתו מבוססים על ההסדרים שקבע מצווה שני בצוואתו, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלו", ולכן הציעה לקבל את העתירה של המבקשים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואלפוטוס
(אילוסטרציה)
צילום: ויז'ואלפוטוס
צילום: יריב כץ
ארבל. בדעת מיעוט
צילום: יריב כץ
מומלצים