לכתוב על הצהוב
את מה שעשתה מלחמת יום כיפור לדיווח בנושאי ביטחון, צריכה פרשת קצב לעשות לסיקור חייהם הפרטיים של אנשי ציבור
"מלחמת יום הכיפורים הניבה יבול עשיר של פרסומים בקהילה העיתונאית, בתוכם וידויים אישיים עמוסי פאתוס אפולוגטי", מציינים כספי ולימור בספרם "המתווכים". אכן, לאחר המלחמה ההיא היכו עיתונאים רבים על חטא, בגין היעדר דיווח אודות היערכותם של צבאות מצרים וסוריה קודם לפרוץ הקרבות. בתופעה דומה, אם כי בתחום ובנושא שונים לגמרי, ניתן היה להיווכח לאחר החלטת היועץ המשפטי להגיש כתב אישום
נגד נשיא המדינה (בכפוף לשימוע) ולאחר נאום ה"אני מאשים" של קצב.
לפתע מתוודע הציבור לפרטים שהתקשורת נמנעה מלפרסם, עוד לפני שנים, אודות פעלתנותו המינית לכאורה - לפחות זו החוקית - של הנשיא. "במשך שנים רצו סיפורים, זרמו שמועות, נגנזו כתבות", מטיחה בעמיתיה סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות", וממשיכה: "אנשי תקשורת, במקום להתייחס בחומרה אל השמועות וההאשמות...השתעשעו בחומר הצהוב והניחו לדברים להתגלגל". דניאל בן סימון מ"הארץ" מגלה שכולם ידעו "על שמועות עקשניות שגוללו הרפתקאות אסורות של השר קצב והנשיא קצב". מתי גולן מ"גלובס" מתוודה: "אנחנו התקשורת אשמים לא ברדיפת קצב, אלא בכך שסוככנו עליו...בכך שלא פרסמנו את הדברים כבר לפני שנים". מבן כספית ב"מעריב" ניתן היה ללמוד כי "בישראל, התקשורת אינה חודרת לחדר המיטות, אלא אם כן היא מובלת לשם מרצון".
הרציונל שעמד עד היום מאחורי שתיקת התקשורת בנושא הרפתקאותיהם של אנשי ציבור, היה שמדובר בחייהם האישיים, ואין זה מתפקידם של עיתונאים לגלות פרטים "צהובים", שאינם קשורים לפעילות ציבורית. לרציונל זה יש קשר הדוק לפרשנות המשפטית המקובלת, לפיה קיים החשש שלתקשורת לא תעמוד ההגנה המשפטית בגין תביעות בשל פגיעה בצנעת הפרט. על פי הדין הישראלי, לעיתונאי עומדת הגנה מפני תביעה שכזו רק כאשר הוא מפרסם עובדות אמיתיות, אשר יש בפרסומן משום "עניין ציבורי".
"עניין ציבורי" הוגדר כמידע אשר בפרסומו יש משום תועלת לציבור, ולא ככזה שרק עשוי לעניין את הציבור. רוב העיתונאים, כמו גם המשפטנים, נטו להסכים לכך שבדרך כלל, בפרסום פרטים "צהובים" מחייו האישיים של איש ציבור, כאשר עדיין לא מדובר בחשד לעבירה פלילית, אין כל תועלת לציבור. לאור האירועים האחרונים, יש לבחון מחדש את הסוגיה בכל הקשור לרדיפתם של אישי ציבור אחר שמלות, או מכנסיים, גם במקרים של הסכמה, גם כשאינם מתקרבים להתנהגות פלילית.
קרוב לוודאי שיהיה "ענין ציבורי", במובנו המשפטי של המושג, בפרסומים "צהובים" שכאלה, אם יהיה בהם כדי להעיד על אופיו של איש הציבור, כאשר הוא מנוגד לתדמיתו הציבורית. ברור גם שפרסומי אמת שכאלה ימנעו מאיש הציבור להעלות מתישהו על נס את מערכת היחסים המופלאה בינו לבין רעייתו, לאורך עשרות שנים, תוך שקולו משתנק בדרמטיות. בניגוד למה שחשבנו עד היום, ייתכן והתקשורת, כדי למלא את תפקידה, תיאלץ לחדור לעתים גם לחדר המיטות של איש הציבור. עליה לאזור אומץ ולבחון עד תום את גבולותיו החוקיים של ה"עניין הציבורי", גם במחיר של הליך משפטי נגדה.
לאחר מלחמת יום כיפור החלה התקשורת, אם כי באיטיות רבה, לדווח ולהתעקש על דיווח בנושאים ביטחוניים, גם במקרים שבהם ניסו השלטונות למנוע את הדיווח, עד כדי התמודדות בבית-המשפט מול המצנזרים. היום מצבנו עדיף כמובן מהמצב ששרר בשנות השבעים, כאשר בנושאים ביטחוניים הייתה התקשורת במצב של "נבצרות תמידית" מלהתקרב לגבולות החוקיים של חופש הביטוי, ועצרה קילומטרים רבים לפניהם. אם תהיה פרשת הנשיא בבחינת "מלחמת יום הכיפורים השנייה" של התקשורת, יהיה הדבר בבחינת שירות גדול נוסף לזכות הציבור לדעת.
הכותב הוא עורך-דין ומרצה לדיני תקשורת באוניברסיטת חיפה ובמכללה למנהל
לפנייה לכתב/ת 
לבחון את מערכת היחסים המופלאה
צילום: חיים צח
מומלצים
