גאוות יחידה: "הבנים שלי הם חלק ממהפכה חברתית שקטה"

אני במגרש המשחקים השכונתי, מניפה במרץ את הנדנדה שעליה צוחק בני בן השלוש, תוך שאני נותנת קולי בשירת ההמנון "נד-נד". בני השני, תינוק זעיר שכמותו, מכורבל בשלווה במנשא התלוי על כתפי.

הבנים שלי עוד לא יודעים שהם בעצם חלק ממהפכה חברתית שקטה, המתחוללת בישראל ובעולם. כיום הם מתחברים יותר למילה "מ-ה-פ-כ-ה", מאשר למילה "שקטה", אבל אין לי ספק שבעוד כמה שנים גם הם יבינו את היותם חלק מתהליך השינוי – תהליך שבמסגרתו נולדים יותר ויותר ילדים במסגרות משפחתיות הנתפסות כפחות מסורתיות. למשל, משפחות יחידניות כמו זו שלנו, או משפחות שבהן שני הורים, שלפחות אחד מהם נמנה על הקהילה ההומוסקסואלית, או בקיצור, גיי.

20,000 ילדים לרווקות

אני מניחה שיש מקומות בארץ, כגון אלעד או בני ברק, שבהם לא ממש חשים בהתעצמות התופעה, אבל בחוג החברתי שלי אין אחד שלא מכיר לפחות משפחה "אלטרנטיבית" אחת, אם לא יותר.

כדי להוכיח את השינוי המתחולל לנגד עינינו, לא חייבים לצטט את הנתונים היבשים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המצביעים על קרוב ל-20,000 ילדים שנולדו עד כה לאמהות רווקות, רבות מהן יחידניות (אבל הנה, ציטטתי).

מספיק לבדוק את הרכב הילדים בגן של בני בכורי, בשכונת מגורינו הסולידית במרכז הארץ. בגן המקסים הזה מבלים מדי יום 39 ילדים. מהיכרות שטחית עם ההורים, הצלחתי לחשב כי למעלה מ-15 אחוז מהם נולדו למשפחות "חדשות", שכן יש בגן לא פחות מארבעה צאצאים של אמהות יחידניות, ועוד זוג תאומים מתוקים שנולדו להורים חברי עמותת "הורות אחרת".

כשעוד חיפשתי את דרכי לאימהות, לפני שהחלטתי סופית ללכת על האופציה של בנק הזרע, הייתי בעצמי חברת העמותה. במהלך כשנה השתתפתי במפגשים הדו-שבועיים בין החברות והחברים, שכללו דיונים ליליים, ויכוחים וצחוקים מוטרפים.

ההתחברות עם אנשים שלכולם מטרה משותפת – חלקם, אגב, חברי אמת שלי עד היום, חיזקה אותי מאוד ועזרה לי בהמחשת הרעיון המופשט של ההורות ועיבודו לפסים מעשיים. למרות שבסוף החלטתי שהקונסטלציה הזו לא מתאימה לי, אני עדיין חושבת שאת האומץ לבחור בדרך היחידנית גיבשתי דווקא באותם מפגשים.

מאות משפחות יחידניות לשנה

אז מה קורה בסביבתכם הקרובה? האם אתם מכירים מישהי ששוקלת את האופציה היחידנית? או מישהי שעשתה כבר את הצעד הזה? אני מניחה שלפחות שמעתם, על החברה של הבת-דודה של השכנה או משהו בסגנון. אולי עיקמתם את האף ואולי פירגנתם באמת, אבל את העובדות אי אפשר לשנות: מדובר כבר עכשיו בתוספת של מאות משפחות יחידניות לשנה.

החשודות הרגילות, בעלות הסבירות הגבוהה יותר להיות ליחידניות, הינן נשים עם ביציות (ו"עם ביצים" – קשה להתאפק מלומר זאת שוב), שיש להן את האמצעים (רחם), את ההזדמנות (רובן משכילות ועובדות) ואת המניע (גיל מתקדם יחסית). אגב, אם אתם מתל-אביב, הסיכויים להכיר אישה כזו כפולים, כחלקן של היחידניות באוכלוסיה הכללית בעיר.

ותרשו לי להנחית עליכם נתון נוסף שעלול להחריד את החרדים, לערער את השמרנים ולטלטל את המסורתיים: קצב הגידול של המשפחות היחידניות, הן בישראל והן בארה"ב, כפול מקצב הגידול של המשפחות ה"נורמאליות", ועומד כיום על 16 אחוז – ועוד הרחם נטוי.

באיסלנד: 63% חד הוריות

טרוניה קלה מכיוון הנדנדה מחזירה אותי למציאות. כמה קל לשקוע במחשבות מול המונוטוניות המרגיעה של הנדנוד. תינוק הכיס המתוק שבחיקי עדיין מנמנם, אבל אחיו ממצה לפתע את עניין הנדנדה, מבקש להיחלץ ממנה והנה הוא כבר שועט לכיוון המגלשה הצהובה הגבוהה ומטפס עליה בניגוד לכיוון התנועה, לשמחתן של עדת מעריצות בנות שנתיים שלוטשות בו מבטים מתפעלים.

אני מביטה בהן ומקווה שבעוד שלושים שנה, הילדות הקטנות הללו מגן השעשועים, יוכלו לממש את האימהות שלהן בכל דרך שהיא, בלי שירחמו עליהן, יגנו אותן, ישפטו אותן או יעבירו עליהן ביקורת. הלוואי שעד אז תהיה לגיטימיות לכל סוגי המשפחות, חדשות כמסורתיות, ונלמד כולנו לפרגן ולחבק גם את השונה – כן, כמו משפחה אחת גדולה.

• הכותבת היא אמא לשניים.