מבלי שרובנו הרגשנו, האדמה רעדה תחתנו בחודשים האחרונים. בימים אלו נפלה החלטה ונחתם הסכם בין המשרד להגנת הסביבה, המועצה התעשייתית רמת חובב וארגון נגב בר-קיימא, ארגון ירוק, לבין המפעלים התעשייתיים ברמת חובב. ההסכם, שקיבל בימים אלו תוקף משפטי, הוא פרי תהליך גישור ארוך בין הצדדים ומטרתו להסדיר את דרכי הטיפול בשפכי המפעלים התעשייתיים באזור התעשייה.
לכאורה, אין כאן חדשות מיוחדות, ובוודאי לא תתפלאו שבסקר שנערך על-ידי מכון גאוקרטוגרפיה לקראת הכנס בנושא ההסכם שיערך היום (ג') במכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון בבאר שבע, נמצא כי רוב האוכלוסייה בארץ ובנגב (85%) לא שמעה על חתימת ההסכם או על המניעים לתהליך הגישור.
עוד בנושא
רמת חובב: מתאימים את העובדות לתיאוריה
עו"ד אלונה שפר (קארו)
הפרסום החגיגי בתקשורת על "סוף לזיהום הגדול" מרמת חובב, התעלם מהעובדה שטרם הוסדר הטיפול בשפכים המסוכנים ובפליטות זיהום האוויר של מפעלי התעשיה הכימית שבאיזור התעשיה ברמת חובב
למרות שרוב הציבור אינו מכיר אותו, ההסכם מהווה שינוי משמעותי בתחום איכות הסביבה בארץ. ואנחנו, שבמקרה הטוב שומעים בתקשורת רק על עניינים שברומו של עולם כמו התחממות גלובלית וכריתת יערות, לא שומעים, לא רואים ולא יודעים מה קורה כאן מתחת לאפנו. אם כן, על מה הרעש ועל מה המהומה?
אזור התעשייה רמת חובב הוקם על-ידי ממשלת ישראל בנגב בשנת 1975. באזור התעשייה ממוקמים רבים מהמפעלים הגדולים בישראל כגון טבע, תרכובות ברום, מכתשים ועוד. עם השנים, האזור הוזנח ותושבי הנגב סבלו ממפגעים סביבתיים רבים. נדמה שהמצב יכל להמשך זמן רב, ולמרות המאבקים המקומיים של תושבי הנגב הקולות לא נשמעו באזור המרכז ובמשרדי הממשלה בירושלים.
השינוי החל כאשר התקבלה החלטה להקים את "עיר הבה"דים" של צה"ל, כ-9 קילומטרים מגבולה הדרומי של רמת חובב. הפרויקט הלאומי לפיתוח ומינוף הנגב, טרף את הקלפים ושינה את ההתייחסות לשאלות אקולוגיות שנותרו ללא טיפול במשך שנים ארוכות. המשרד להגנת הסביבה דרש מהמפעלים לעשות שינויים מרחיקי לכת בנושא הטיפול בשפכים שהם מייצרים, ולאחר פניה לבית המשפט הוחלט על תהליך גישור בין הצדדים. אל התהליך הוזמנו גורמים שונים, וועדת הגישור בראשות ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, נועצה במומחים מהארץ ומחו"ל ולאחר תהליך ארוך של כ 3 שנים נחתם ההסכם.
אם כן, על שום מה רעידת אדמה? ראשית, מפני שזו הפעם הראשונה שבנושא כל-כך גדול ומרכזי הקשור לאיכות הסביבה בישראל מתקיים תהליך גישור. מטבעו של תהליך שכזה הוא מגיע לפשרות ששני הצדדים יכולים לחיות איתן.
אולם דווקא הפילוג בין הארגונים הירוקים, הוא זה שהופך את הסיפור למעניין באמת. בעוד שעמותת נגב בר-קיימא, עמותה דרומית בראשות הגב' בלהה גבעון שעמדה בראש מאבקים רבים בנושאי סביבה בארץ בכלל ובנגב בפרט, מצדדת בהסכם ואף חתמה עליו, עמותות ירוקות אחרות, כגון אדם טבע ודין ומגמה ירוקה מתנגדות לו בתוקף.
עמותת נגב בר-קיימא מגדירה את ההסכם כרעידת אדמה בנושא הסביבה בארץ ובנגב. לטענתם הסכם זה מהווה ציון דרך ביחסה של התעשייה לסביבה ובהבנה שניתן על ידי הדברות כמקובל במדינות מערביות מפותחות, להגיע להסכמות, לטובת הסביבה. העמותה אף מציינת את ההשקעות העצומות שעשו המפעלים בנוגע לטיפול בשפכים עוד לפני שנחתם ההסכם.
מנגד, אנשי אדם טבע ודין ומגמה ירוקה טוענים שההסכם לא טוב לנגב ולתושביו. ההסכם, לדבריהם, לא פותר רבות מהבעיות הקיימות ברמת חובב כגון פליטות לא מוקדיות ונושאי זיהום אוויר, ויש הדורשים להכניס בו אחריות אישית ופלילית של בעלי המפעלים למפגעים סביבתיים.
מבולבלים? אכן, הנושא לא פשוט. גם מבחינה מדעית ישנם סקרים שבעד וסקרים שמנגד, ממצאים שמראים על עמידה בתקנים מחמירים כנהוג בעולם וממצאים על תחלואה גבוהה של תושבים באזורים סמוכים לרמת חובב.
אבל חמור מכל בעיניי הוא שבעוד שכל העניינים האלו מתנהלים, תושבי הנגב ותושבי ישראל עוצמים עיניים ושותקים. קולות האזרחים, בעד ונגד, האחריות שלהם ללמוד את הנושא וההסכם ולהיות מעורבים לכאן או לכאן מכריחים אותנו להעלות את הנושא לראש הכותרות.
איכות הסביבה אינה רק נושא גלובלי, היא נוגעת לכל אחת ואחד מאיתנו ומטילה על כל אזרח אחריות. עלינו מוטלת החובה ללמוד את הנושא, לבדוק אם ההסכמים טובים, וגם אם הם כאלו לבדוק שהם נעקפים ועומדים בשטח.
ולגבי עיר הבה"דים, גם כאן הדעות חלוקות. בעוד שלפי הסקר שנערך לפני יום העיון נמצא כי 55% מאזרחי ישראל חושבים שההסכם סולל דרך להעברת עיר הבה"דים לנגב, רק 35% מתושבי הנגב חושבים כך. מה יקרה בפועל? רק ימים יגידו.
הכותב הוא מרצה בכיר במרכז לתהליכים ירוקים, המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון.
