כולם ראאד סלאח?
אם אכן התחזק מעמדו של השייח הקיצוני בארץ ובעולם, הוא חייב תודה על כך לתקשורת הישראלית
השייח ראאד סלאח הוא אדם קנאי, שדעותיו מסוכנות ולא פעם מעודדות אלימות. הוא לא יפספס הזדמנות לשלוח מסרים עוינים כלפי ישראל ולעורר פילוג ושנאה. רוב הציבור היהודי בארץ חש מאוים מהתבטאויותיו, ולרוב בצדק. אלא שהשייח סלאח אינו קול הציבור הערבי בישראל; הוא מייצג זרם אחד בתנועה אחת, שגם בתוכה אין אחדות דעים מוחלטת. ולמרות זאת, בשבועות האחרונים היה השייח לקולם היחיד של הערבים בישראל. מבלי להידרש לסוגייה של התנהלות הממשלה בעניין הבנייה בשער המוגרבים, קורא עיתונים וצופה בטלוויזיה מן השורה יכול היה בנקל להאמין, שמיליון ומאתיים אלף איש עומדים מאחורי סלאח ורחוקים מרחק פקודה מעליהום על המדינה. בפועל, לא היו הפגנות המונים ורוב הציבור הערבי בישראל לא שעה לקריאותיו המתלהמות.
הערבי כמייצגי הציבור כולו, אינה חדשה. פעמים רבות בעבר היה מרחק רב בין הסיקור התקשורתי לבין המאורעות בשטח. "במשטרה נערכים להתפרעויות אלימות", זועקות הכותרות, ואז - לעתים כמעט באכזבה - דיווח שולי על הפגנה שעברה בשקט, או על אמירה בלתי מתלהמת בעליל. הפער הזה נובע, בין היתר, מהיעדר היכרות והבנה של המגמות והזרמים השונים בציבור הערבי.
הצגתם של נושאי קול קיצוני ומאיים מקרב הציבור
רוצה עוד אינתיפאדה
החשד: הסתה
אבירם זינו
"חובתו של כל ערבי ומוסלמי לפתוח באינתיפאדה", אמר שייח סלאח - והסתבך. מזוז החליט לפתוח נגדו בחקירה פלילית, שתצטרף למשפט שכבר מתנהל
רוב הזמן שרויים מרבית כלי התקשורת בישראל בקונספציה של הצגת האזרחים הערבים כ"איום על הרוב היהודי". אמירות מוקצנות, עיניים רושפות, אצבע מונפת וטקסטים מאיימים - אלה מצטלמים היטב למהדורת הערב, ומוכרים היטב את עיתוני הבוקר. התקשורת לא מתאמצת להביא את מגוון הדעות והמורכבות של החברה הערבית. כאילו אין בקרב אוכלוסייה זו ימין ושמאל, חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, שמרנים וליברלים. "שם" כולם ערבים, וכפועל יוצא - בעלי דעה הומוגנית וקיצונית.
אילו יזמו כלי התקשורת סקרים גם בקרב הציבור הערבי, היינו יכולים לגלות מגוון דעות רב, והיה מתברר כי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית זוכה לתמיכה מוגבלת מאוד; כי רבים האזרחים הערבים בישראל שאינם רואים בשייח סלאח ועמדותיו כמייצגים אותם ואת עמדותיהם. אבל אפילו בסקרי התמיכה במפלגות, המתפרסמים תדיר לפני בחירות, המפלגות הערביות מופיעות כמקשה אחת. אין חד"ש, בל"ד או רע"ם, יש רק "גוש המפלגות ערביות".
אם ישנה עלייה בפופולריות של ראאד סלאח בקרב הערבים בארץ ובעולם, הרי שהוא חייב תודה על כך גם לאופן ההתנהלות של התקשורת (והמנהיגות) בישראל. זו לא תהיה הפעם הראשונה בה אנחנו מאדירים ומטפחים את אויבינו הגדולים ביותר ומרחיקים את אלה שרוצים בקרבתנו, ואחר-כך, בגדר נבואה המגשימה את עצמה - מאוששים שוב ושוב את תחושת האיום הקיומי. אם נמשיך להתייחס רק לאמירות קיצוניות במקום לשתף פעולה עם מנהיגות אחראית - כמו זו של ראשי ועדת המעקב - האחריות על הפופולריות של הקיצוניים תהיה מוטלת גם עלינו.
תקשורת אחראית, הממלאת את חובתה המקצועית להביא בפני הציבור את כל המידע הרלוונטי כדי שיוכל לגבש את השקפת עולמו, חייבת להרחיב ולגוון את הסיקור של האזרחים הערבים בישראל. היא חייבת לפרוט את ההמון לבודדים ולהתאמץ כשצריך לקרוא בין השורות. עליה להאזין לגווני הקול ולהקשיב גם לניואנסים הסמויים מהעין - וכך להביא את הסיפור האמיתי. כל זמן שזה לא קורה, ואנו בוחרים להיאחז בסטריאוטיפ המחזק את תחושות האיום שלנו, הצלחתם של הקיצוניים מובטחת. אם יהיה לנו העניין והאומץ להכיר, להעמיק ולהבין מה באמת קורה, הדרך להבנה ושיתוף פעולה עשויה להיות הרבה יותר קצרה משחושבים.
הכותבת היא מנכ"לית אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית
לפנייה לכתב/ת 
ורד ליבנה
צילום: אייל לבנה
ותודה לתקשורת הישראלית: ראאד סלאח
צילום: חיים צח
מומלצים
