המלחמה שאחרי המלחמה
ב-10 ביוני 1967 הסתיימה מלחמת ששת הימים ומדינת ישראל מצאה את עצמה לפתע שולטת בשטחים נרחבים ובאותם שטחים כך מסתבר נמצאו בני אדם. באופן מפתיע לא פחות, רבים מאותם בני אדם לא הביעו נחת רבה מהשינוי הפתאומי במצבם האזרחי, חלקם אף מצא לנכון להביע את אותה אי שביעות רצון באמצעות פעולות אלימות אותן נהוג לכנות לרוב בשם - פעולות טרור.
במרס 1968, כשנה לאחר תום המלחמה, יצא אביעזר גולן, כתב "ידיעות אחרונות", למסע בשטחי יהודה ושומרון במטרה לחקור ולגלות - כיצד מתמודדת מדינת ישראל עם בעיית הטרור בשטחים אותם כבשה? מסקנותיו, נקדים ונאמר, אופטימיות למדי וממרחק ארבעים השנים שחלפו אולי אופטימיות מדי. כהרגלנו במדור זה נניח לכם לשפוט, בהתאם הנה קטעים נבחרים מן הכתבה האמורה:
חדירה מהירה לקסבה
ענני הגשם השחורים, שנראו כאילו הם רובצים על כיפתו של הר עיבל, שימשו מסגרת נאותה לקדרות הפרושה על שכם. תושבים מכורבלים במעילים מפני הקור. צעיפים עוטפים את מחצית פניהם, דילגו בין שלוליות הגשם בסמטאותיה של הקסבה ונעלמו בפתחי כוכים, אשר רק בהגיעך עדיהם גילית כי אינם אלא - רחובות. הם הצטדדו מפני הג'יפ המפלס דרכו בסמטה מבלי להביט בו. הג'יפ היה אזרחי ונהגו לבוש אזרחית. בסמטאות לא ראינו לובש מדים אחד ולמראית העין הוסיפה הקסבה להיות מה שהיתה תמיד: נזעפת, מסוגרת ובלתי חדירה. אך פה ושם על כתלי הבתים התנוססו כתובות בצבע שחור, שנשתיירו מימי החיפוש הגדול בראשית החודש. עדות לעובדה שהפעם - הקסבה נחדרה. אטימותה הובקעה ויד זרה חיטטה בקרביה, חדרה אל פינותיה הספונות ביותר והעלתה משם - מצבורים של נשק ומחבואים של ארגוני הטרור.
"אין זה נכון שהקסבה לא נחדרה לפני כן מעולם", תיקן לי נהג הג'יפ הלבוש אזרחית, "הטורקים חדרו אליה בשעתו. הבריטים ערכו בה חיפושים פעמים רבות. הירדנים, לפני מספר שנים, הטילו עליה עוצר שנמשך 12 ימים רצופים. מה שמייחד את החדירה שלנו הוא שהיא היתה קצרה ויעילה כל כך. פחות מ-12 שעות ואנחנו סיימנו". העובדה שב-12 שעות קצרות סיימו הישראלים את המצור על הקסבה, תוך הטרדה מינימלית של האוכלוסייה, אך בתוצאות כל כך מוחשיות, הרשימה את תושבי שכם. אך לא יותר מהעובדה שיחידות צה"ל והמשטרה הישראלית נעלמו מן העין מייד בתום המבצע. "זוהי המדיניות שלנו", אמר לי מפקד המבצע, "המדיניות שהתווה שר הביטחון, משה דיין, כאשר אמר: 'אינני רוצה שהם יקומו כל בוקר ויראו נכחם את פרצופו של כובש ישראלי'. אכן הם אינם רואים סביבם את את פרצופו של הכובש הישראלי. אך מבצעים כמו החיפוש הגדול בקסבה באים להזכיר להם את קיומו".
הפתח בשטח, הכפריים במתח
לא רק בקסבה של שכם אין אתה רואה את נוכחותו של החייל הישראלי. יכול אתה לנסוע במשך שעות בכבישים הצרים של הגדה המתפתלים בתוך עמקים מוריקים, שבימים אלו מפזזים בהם פלגי מים, ובנוף כמו שווייצרי, מבלי להיתקל באף איש צבא חמוש אחד. יכול אתה לעלות על משלטי הלגיון, כמו מוצב תעלות הבטון על גבעת סופין ולמצוא שם רק רועה ערבי נוטר את כבשיו הרועות בין הבונקרים ההרוסים.
אבל החייל היהודי נמצא בשטח. הוא רחוק מן העין. מסוגר במחנות ובשטחי אימונים, ונוכחותו אינה טורדנית ומזדקרת לעין - אך הוא נוכח לפעמים. נוכחות זו מומחשת על ידי הופעת צמד הליקופטרים ממעל, וקומנדקרים ופטרולים חמושים הפושטים על בית או מערה ליד כפר. לפעמים, כתוצאה, ניטש קרב קצר עם כנופיה שהופתעה במקום מחבואה או מתגלה מצבור נשק. לפעמים ניתן צו לפוצץ בית כעונש על הסתרת נשק או מתן מחסה למסתננים. פעולות עונשין אלה עוררו רוגז ומורת רוח, אך בהדרגה גילו תושבי הגדה שבשום מקרה לא הופעל העונש ללא סיבה. ובשכם, לא מכבר, התנדבו שכנים להרוס במו ידיהם בניין שנידון לפיצוץ בקרדומים ומכושים כדי למנוע נזקי לבתיהם שלהם.
"זוהי ראשית ההגיון", אומר המפקד, "כשהם מתחילים להבין שהם עשויים להפסיד כתוצאה מעירעור השקט וכאשר יש להם מה להפסיד, נפתח פתח לדו קיום בשלום".
המפקד ואנשיו אינם משלים את עצמם: סוחרי שכם - לא מתוך ידידות לישראל התנדבו להרוס את הבית בו נמצא מצבור נשק. לא מכבר הוא אמר לקבוצת מוכתרים של כפרי הגדה: "איננו מצפים ממכם לשיתוף פעולה במערכה עם 'פתח'. איננו דורשים שתסגירו לנו את הטרוריסטים. כל מה שאנו רוצים הוא - שלא תעזרו להם". לאחרונה יותר ויותר מגיעות ידיעות על אנשי "פתח" שהושבו ריקם בבואם לבקש מזון בכפר זה או אחר; על דלתות שלא נפתחו כשאנשי "פתח" התדפקו עליהן בלילות. והיה אפילו מקרה אחד או שניים, כאשר כפרי הגיע במרוצה לתחנת המשטרה לדווח על כנופיה שהופיעה בכפר. ערביי הגדה מגלים שיש להם מה להפסיד.
המפקד הוא גבר בעל קומה בינונית, בשרני, שחור שיער ומשופם. הוא צבר, יליד ת"א. נעדר גינונים צבאיים, נוהגו ידידותי ודיבורו מלא הומור. אבל כל הומור לא התרונן בקולו כאשר סיפר לי: "הגעתי למושב אומץ שעה קלה אחרי שחבלני 'פתח' פוצצו שם בית והרגו ילד. אין לך מושג איזה יאוש כבד מילא את לבבות המתיישבים. זה אך נסתיימה המלחמה שלא היה עוד כמוהו והנה - כאילו מאום לא קרה, אפילו בתוככי ישראל, אפילו בתוך מיטתו אין לילד ישראלי ביטחון בחייו".
לאנשי היחידה יש כאמור נסיון עשיר ברדיפה אחרי חבלנים. ואף על פי כן המשימה החדשה היתה זרה להם. כיצד פוגעים בחבלנים בהיותם בתוך עמם? כשהם יכולים לזנק מכל כפר ומאחורי כל גבעה, בשטח ההררי וממועט הכבישים? אומר המפקד: "היום אני יכול להגיד: אין נוסחה מדויקת למלחמה בטרור. אין נוהל שניתן לקבעו מראש. מה שצריך הוא - ערנות מתמדת. לדאוג שהקפיץ יהיה מתוח כל הזמן; לנסות להעמיד את עצמך במקומו של איש ה'פתח'. לחשוב כיצד היית מתנהג אתה בנתונים דומים ולתכנן את מהלכי התשובה בהתאם". מהר מאוד הגיעו המפקד ואנשיו למסקנה שעל אף התעמולה הקולנית של הערבים וידידהם - לא בפני התקוממות עממית הם עומדים, לא בפני מלחמת גרילה - כי אם בפני פשיטות חבלה מעבר לגבול.
הערבים לומדים לחשוב
בניגוד למלחמה גלויה הנה מלחמת חבלה היא מלחמה שאין לה סוף, אך מתחסלת כנופיה אחת וכנופיה אחרת מגיעה במקומה. משחדלו הכנופיות להרגיש בביטחון בשומרון, ניסו להעתיק את פעילותן להר יהודה השומם יותר. במשך שמונת החודשים מאז המלחמה נהרגו או נלכדו קרוב לאלפיים אנשי הכנופיות ומשתפי הפעולה איתם, ורובם ככולם - כתוצאה מהסגרה על ידי חבריהם. ובמשך אותה תקופה נתפסו כמויות של נשק קל וחומרי נפץ כמעט כדי ציודה של חטיבה שלמה. "אמנם מבחינה מסויימת הרי זה כמו ולנסות ולדלות את הים בכפית", אומר המפקד, "ואף על פי כן, הגענו כבר לתקופות שבהן נאלצו הכנופיות לשבות ממלאכה ולחכות עד שיוברח אליהן נשק נוסף".
ב-1939 הושם קץ לשלטון הכנופיות בשומרון כאשר אלו, משלא הצליחו למצוא עוד מתנדבים ולקבל תרומות בכסף ומזון מרצון, התחילו להטיל "מיסים" על האוכלוסיה ו"לגייס" אנשים בכוח. אז התקוממה האוכלוסייה והחמולות הקימו להן צבאות פרטיים ללחום בכנופיות. בשומרון, ב-1968 טרם הגיע מצב כזה, אבל האוכלוסייה מתחילה להבין כי טובתה שלה אינה נתונה בהמשכו של הטרור. "יש לאנשים מה להפסיד" חוזר המפקד אל ראשית השיחה.
"לדעתי אילו נערך היום משאל-עם חופשי באמת, היה רוב תושבי שכם מצביע בעד המשך השלטון הישראלי" אמר לי אחד מעוזריו של המפקד. המפקד עצמו אינו גורס דעה אופטימית כזאת: "לא זה החשוב. מה שחשוב באמת הוא שבני שכם יבינו כי ניתן לחיות בצל השלטון הישראלי". בוויכוח שהתנהל בין הערבים בגדה הועלתה הדרישה ששכם תחדל משיתוף פעולה עם הישראלים ותגלה את "המרדנות הנאבלוסית" המפורסמת, שכל כך מיררה את חיי כל שליטי העיר בעבר, מאז הטורקים ועד הירדנים. קם אחד הנוכחים ואמר: "רבותי, אני שואף שהישראלים יסתלקו מכאן לא פחות מכם. אבל להתחיל במרי? עם מי? זכרו שהישראלים הביסו שלושה צבאות ערבים בבת אחת. אם נתחיל במשהו נצטרך לשלם את המחיר במלואו. אינני אומר לכם לא להתחיל; אני רק אומר לכם, חשבו היטב ועד הסוף לפני שתפעלו".
הגיב על כך המפקד: "כאשר עסקן ערבי קורא לחסידיו לחשוב, דבר זה לכשעצמו מהווה התקדמות שיש לברך עלייה".
לבלוג "במנהרת הזמן" המלא - לחצו כאן .
