כל פעם שאני נכנס אל חצר בית הספר שדה חצבה, אני מרגיש כאילו נשאבתי במנהרת זמן ונחתתי בהאחזות נח"ל של סוף שנות ה-60 או ה-70 המאושרות של המאה ה-20. הזמן איטי מאוד בחציבה. שקוף וצלול עם ריח של משהו תמים וישן.
כמו למשל, מבני הכוורות המגוחכים של מגורי הצוות, שרק דבורים יכולות לגור בהם, למרות שאדריכל בשם גודוביץ' (אותו אחד) קיבל עליהם פרס כשבנה אותם. אבל הוא לא הראשון ולא האחרון שלא הבין מה ואיך לבנות וכמה הארץ הזו יפה ולא צריכה תוספות מופלצות.
חצבה. שמורת טבע בתוך שמורת טבע (צילומים: צור שיזף)
ולמרות המגורים הלא מוצלחים האלו שחמים בקיץ, קרים בחורף ואי אפשר לנקות או לאוורר אותם, אני אוהב את בית הספר הזה כי יש בו פשטות, ומשום שמעולם לא הפסיק להיות בית ספר שדה, אף פעם לא הופרט ויש בו מדריכים אמיתיים של החברה להגנת הטבע שרק טבע, סביבה, בני אדם, צמחים וחיות מעניינים אותם. שמורת טבע של החברה להגנת הטבע.
לא מפליא לגלות כי מי ששמר על בית הספר בתקופה הגרועה ביותר של החברה להגנת הטבע, כשעדת טכנוקראטים ופקידי שילטון ניסו לחסל בשנות ה-80 של המאה ה-20 את החברה ואת המערך המפואר של בתי הספר שדה שלה (והצליחו לרוב, כמו שחוסלו הרבה דברים מצוינים בשם עיקרון ההפרטה הקדוש והנפלא), הוא פרופסור אמוץ זהבי, שהוא לא רק אחד ממייסדיה של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע, אלא גם אחד מגדולי הזואולוגים שיש בכלל.
ותמיד נחמד לבוא לבית הספר, לנסוע לשמורה הקרובה, מעל אפיקי החוואר
הלבן הנפלא או ביובלים המדבריים שמעל נחל הערבה עם המצוקים הלבנים האדירים שלו, ולראות אחד לאחד איך הציפורים מתנהגות כמו שהן אמורות להתנהג. או כמו שאומר אמוץ אחרי הרבה שנים, כשכבר שכח ממה התחיל – הבניאדם מתנהגים כמו זנבנים. ממש אותו דבר. והוא צודק. רק שהזנבנים עושים כניראה פחות נזק.
אבל מסביב לבית הספר פזורים עוד המון דברים טובים, ולכן כשרכזת ההדרכה של בית הספר, גומר להב, ביקשה ממני לבוא להרצות על אופיום וטרור בסיני תמורת סוף שבוע ארוך, הקפצות לאין שאני רוצה וזנבנים מעל לראש, קפצתי על שרידי המכונית שלי והתגלגלתי בלי מנוע ומהלכים בירידות אל הערבה.
בבוקר המוקדם שמט הטנדר הבלוי של בית הספר אותי ואת דורית שבאה להשגיח עלי שלא אלך לאיבוד (ותמיד אנחנו נאבדים ביחד פה), בכניסה לקניון של נחל מסור. כל אוטו יכול לנסוע על דרך העפר המסומנת שעוברת דרך מסלול האימונים של חיל האוויר שסקייהוקים מתים פזורים על מסלולי הדמה שלו כמו דינוזאורים מתפוררים. מסוג המראות המשובבים של המדבר כאן. לא כדאי לעבור פה בימי חול אם לא רוצים טיל מונחה במוח אבל בחגים ובשבתות - למה לא.
על שדה של בולבוסים
גומר אמרה שיש ציורי סלע ליד הגב שיש בו מים השנה. עקפנו את מלכודת הנמרים שמתחת לכיפה שנראית כמו מסור (ולכן קוראים ככה לנחל) והלכנו עד המפל. הבטתי במפה. המלכודות סומנו מעל המפל. טיפסנו בשביל לא שביל מעל המפל והלכנו לבדנו במדבר הריק והמצוקי עד המפל השני.
ראמים לבנים ויישרי קרניים צנפו כשראו אותנו והתרחקו בדהרה. מלא הפתעות וחיים המדבר. סנוניות מדבר ירדו אל המים לאסוף קצת רטיבות עם פלומת החזה. היה יפה מאוד אבל לא היו שם ציורי סלע. אבל אי אפשר היה לחזור בלי ציורי סלע. חזרנו למפל הראשון. ושם, בדיוק על הקיר הדרומי שמעל הגב היו הציורים. במקום הכי הגיוני שבו ישבו רועים קדומים ונחו בצל וקישקשו על הסלעים. מזל שמצאנו. גומר הייתה צוחקת מאיתנו שעות.
כשחזרנו היה הקניון מלא במשפחות וילדים ושיירות ג'יפים שהצטופפו מסביב לארגזי אוכל. עמישראל לוקח בחשבון שתיכף יגיח ארבה ויחסל את האוכל וכל ארוחה צריכה להיות אחרונה. מפה היו לנו רק 12 קילומטרים ללכת בחזרה לבית ספר שדה שעל כביש הערבה.
נחל צין. עם או בלי הג'יפ
"לא!", אמרו הג'יפאים, "אנחנו מלאים. יש לנו ארגזי אוכל מאחורה. זה לא טוב לג'יפ שלנו לקחת שני אנשים שאין להם ג'יפ". "אנחנו רק לפה", סימנו לנו עשרות ג'יפים אחרים. אבל אז עצרה לידנו המכונית היחידה עם בניאדם אמיתיים. דיאטסו ישנה שנהג בה ג'קי מנתניה ובאחוריה היו אמא ושלוש ילדות. יש בניאדם בארץ והם לא נוהגים בג'יפים וגרים בנתניה. ג'קי נהג במיומנות על דרך העפר עד שזיהינו את גומר בת דיבליים דוהרת על טרקטורון בתוך המדבר.
"אמרתי לג'יפאים האלו מה אני חושבת עליהם", היא אמרה. "כששאלתי אותם אם הם לא ראו שניים שהולכים פה והם אמרו שכן והמושבים האחוריים שלהם צעקו בבדידות". "עזבי", אמרתי, "מי רוצה לנסוע בכלל בג'יפ כשאפשר לנסוע עם ג'קי מנתניה ולחייך כל הדרך באוטו הנחמד שלו או בשלושה על טרקטורון כשכל רגע אני יודע שגומר ודורית ייסעו לבית הספר ואני אנחת אחרי כבוד על הישבן"?
דורית נסעה הביתה והטנדר החורק זרק אותי ואת שוקה רווק, צעיר בן 75 ממקימי החברה להגנת הטבע שסוחב אנשים אחריו בכל העולם, מעל המצוק של המכתש הקטן. הרבה יותר מוצלח. מפה יורדים נחל עקרבים ונחל מצלעות.
הטנדר ירד עם בן הגרעין של בית ספר שדה כדי לעמוד כתחנת מידע בתחתית מעלה העקרבים. מקום טוב למי שהולך לנחל עקרבים, לנחל גוב, נוסע לעינות צין, לשדה הבולבוסים הנפלא שמתחת להר צין, לקניון התחתון של נחל חווה ולקניונם הניסתרים של הטרף והדרס. כמה דברים נפלאים יש פה בקרבת מקום, מגרש משחקים פתוח שבני אדם לא נגעו בו ולכן הוא שווה יותר.
נחל מסור. משובב אבל מעייף
הגבים היו מלאים במים, הגיר היה לבן ונפלא והמדבר פרח כמו שהוא פורח עכשיו. כמה יפה. הצין זרם בעוז כשגלשנו את הירידה אל האפיק, עוברים על פני גבי צין שהיו מלאים בהמון המים שירדו פה השנה ואנחנו המשכנו בשביל המסומן במורד הנחל אל גבי בהק - מצוק לבן נפלא וצר שמים סואנים זורמים דרכו אבל אי אפשר לשחות בהם כי הם מלאים בזיהום של מפעלי הפוספסטים, אותם חומרים מסרטנים שזורמים בנחל.
הלאה, רק עוד שמונה קילומטרים, היום הלך והתקצר. שוקה חלף על פני בהילוך נמרץ. יש לי פחות משלושים שנה עד שאהיה בן 75. אני אלך ככה כשאהיה גדול? אני צריך לשאול את שוקה, שסירב לנמנם כשעצרנו לכוס תה שהרתיחו בני הגרעין של בית ספר שדה חציבה, חולטים לתוכו כוכב ריחני שמוריק עכשיו במדבר.
באפיק אחד, לא רחוק מהקניון התחתון של הצין, היה שדה ענק של שושנת יריחו, צמח מדברי שיכול לחכות שנים של יובש עד לשיטפון מדברי שיגרום לענפיו להתמתח ולהשיר זרעים שירבו אותו. כמה מנגנונים חכמים יש פה. וחיות א-תבוניות שיודעות לזהם ולהרוס את הכל. אבל לא היה איכפת לי כי ירדנו מהמכתש הקטן דרך הסדקים הנפלאים אל הנחל הגדול שחוצה את הנגב והגענו אל הקניון התחתון והנפלא שפלוגה של פלמ"ח חרטה את שמותיה לפני שישים וכמה שנים בירידה אליו. שוקה ירד אליו בחושך המתגבר.
מזהים את הבובות המיכניות שמקרשקשות בשבילים?
"לא", אמרו הג'יפאים שהגיחו על הדרך שמגיעה וחוצה מעל הקניון אל כביש הערבה, "אין לנו מושבים מאחורה". צודקים. רק מדאגה כנה לנוחותינו הם לא רצו לקחת אותנו.
הטנדר החבוט של בית הספר הגיח מתוך החושך, אוסף לתוכו שני אנשים ישנים פחות או יותר ושני נערים צעירים שיתגייסו עוד מעט והיום הראה להם שהעולם פתוח ויוכלו לבחור כשיהיו גדולים: להמשיך ללכת ברגל עד שיבה וזיקנה כי יש משהו נחמד במגע של הרגל עם הסלע והמים או לקנות ג'יפ ולהתעלם מהקשישים הדלפונים שאין להם אפילו ג'יפ לסופשבוע לנהום ולדרוס את שבילי המדבר עמוסים באוכל וגאווה.
אבל אני (ונדמה לי שגם שוקה) מעדיפים ללכת בקלות על המדבר ולהביט בלי טיפת קינאה או ביקורת בבובות המכניות שמקרשקשות בשבילים. כי אנחנו, כמו אמוץ וכמו הילדים והאנשים מנתניה, מעדיפים את העולם הישן ההוא, שעליו נמשיך להגן עד שננוח יום אחד (באביב כזה או בסתיו אחר) מתחת לסלע ונדע שעשינו את שלנו.
