קולנוע: הוליווד זונחת את המחשבים וחוזרת לעבודת יד

אלא שהיום, בניגוד לנבואות שדיברו על החלפת שחקנים בשר ודם בדמויות מחשב עתירות פיקסלים, מסתמנת בקולנוע מגמה חדשה. בש"ס היו קוראים לזה להחזיר עטרה ליושנה: נטישת המראה המצוחצח והמבהיק של המצלמות הדיגיטליות ומסכי ההיי־דפינישן לטובת שיבה למראה המחוספס, לצליל האנלוגי. למה? שתי סיבות עיקריות: הרצון לשוות לסרטים מראה אנושי יותר, וכמו תמיד - כסף.

זה לא שיצרני התפאורות צריכים להפסיק את קורסי ההסבה המקצועית שנטלו. מאז הסרט השני בסדרת ”שליחות קטלנית‭,”‬ שהציג דמות ממוחשבת אמיתית להטריד, נעזר הקולנוע יותר ויותר בדמויות שנוצרו על

ידי מעבד ופחות בדמויות שמגלם שחקן בשר ודם.

ג׳אר־ג׳אר בינקס הידוע לשמצה ויודה מסדרת מלחמת הכוכבים הם רק שתי דוגמאות. גם הבלוקבסטרים שנראה בקיץ הקרוב ימשיכו להשתמש במחשבים מגה־מתוחכמים אבל עם נגיעה קטנה של הימים הישנים והטובים ההם, מלפני היות המחשב.

הקו של 300

אחד הסרטים היותר מסקרנים שעומדים להגיע אלינו בקרוב הוא ‭,”300”‬ המשחזר את עמידתם של 300 לוחמים ספרטניים אמיצים מול הצבאות האדירים של האימפריה הפרסית בשנת 480 לפני הספירה. מכיוון שמדובר בעיבוד לקומיקס מרהיב של פרנק מילר (האיש שמאחורי "עיר החטאים‭("‬ החליט הבמאי, זאק סניידר, לצלם את הסרט כולו באולפן - ולהוסיף תפאורות דיגיטליות, יצירות מחשב.

אלא שאחרי שהשלים את הצילומים, הרגיש הבמאי שמשהו חסר. ”לא רציתי שהסרט ייראה כאילו צילמו אותו מתוך מסך מחשב‭,”‬ סיפר למגזין וויירד. ”רציתי שהסרט ייראה כאילו עשו אותו בני־אדם. בגלל זה צילמנו על פילם, והוספנו לו המון גרעיניות. בקטעי הקרבות הוספנו לכלוך על עדשות המצלמה, לכלוך שלא היה שם בכלל‭." ‬

סניידר מודה שמדובר בתהליך מוזר: "למדנו לייצר תמונה חדה ונקייה לגמרי, ועכשיו אנחנו לומדים איך להרוס אותה בכוונה. המצאנו תוכנה, לא עשינו שום דבר חדש מבחינה טכנולוגית. ביקשתי מהמעצבים שלי לחזור ולהיות אמנים. הייחוד צריך להיות בבחירת הצבעים ובעיצוב הסוריאליסטיים, לא בטכנולוגיה‭."‬

סניידר הוא לא הבמאי היחיד שהולך על מראה טבעי ו"מלוכלך‭."‬ קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז ישגרו אל בתי הקולנוע בקיץ את ‭— Grindhouse‬ סרט (למעשה, צמד סרטים המחוברים זה לזה) שכולו שיר הלל לקולנוע הטראש של פעם. מדובר בשני סרטי אימה שביניהם חוצצים שלושה טריילרים לסרטים פיקטיביים. אם תרצו, מעין

הומאז׳ ל"שני סרטים בכרטיס אחד" של פעם. כדי להגיע לחוויה המושלמת, התעללו שני היוצרים בפילם ברמות קשות: הסרט מלא שריטות וחריקות, "קפיצות" של חלקים חסרים בסליל ועוד. הכל לטובת מראה מלוכלך, היישר משנות ה־70 העליזות.

שובו של הקטשופ

אבל לא כולם מסתפקים רק בטיפול קוסמטי שלאחר מעשה. מגמת החזרה למקורות, לדם מזויף ולאיברים קטועים מפלסטיק, בולטת במיוחד בז׳אנר סרטי האימה — אותם סרטים ש־Grindhouse מצדיע להם.

כאן הסיבה היא תקציבית. נשיא חברת ליונס גייט, טום אורטנברג, הסביר לאתר האינטרנט ‭,MSN‬ כי מפיקי סרטי האימה הבינו שלא יוכלו לנצח את האולפנים הגדולים בתחום האפקטים, המצריך מחשבים חזקים ויקרים.

גם סרטים מודעים לעצמם שמתמקדים יותר בהומור מאשר במעיים שפוכים, דוגמת סדרת ”צעקה‭,”‬ כבר פאסה. הייחוד של ז׳אנר האימה היום, אם כן, יבוא מהאותנטיות, מהאנושיות מגירת הדם שהם מציגים.

קחו למשל את ‭.SAW‬ מדובר בסרט הראשון בסדרה על רוצח סדרתי שכולא את קורבנותיו במלכודות מוות מתוחכמות. האפקטים הממוחשבים נזנחו לטובת דם בכמויות. ההעדפה הזו הוכחה כמשתלמת: הסרט, שהפקתו עלתה ‭1.2‬ מיליון דולר בלבד, הכניס יותר מ־50 מיליון דולר בארה"ב לבדה. וזה עוד לפני ה־‭.DVD‬

גם ניל מרשל, במאי אנגלי שנחשב לכישרון עולה ומבטיח, החליט לוותר על עזרת המחשב. מרשל ביים ב־2002 סרט אימה קטן שהפך ללהיט מפתיע בארצו, בשם ‭.Dog Soldiers‬ הסרט הפגיש חבורת חיילים בריטיים באימון עם משפחת אנשי זאב עצבנית.

בבואו להפוך את האדם לאיש־זאב החליט מרשל לוותר על הכלים הדיגיטליים ובחר בתלבושות ובמסיכות עם הבעות פנים נשלטות (טכניקות ששימשו את ג׳ים הנסון, יוצר החבובות, אי אז בשנות ה־‭.(80‬ הפעם הסיבה לא הייתה התקציב: מרשל רצה להסיט את תשומת לבו של הקהל מהשאלה ”איך הם עשו את זה” לעלילה עצמה. אנשי הזאב בסרט נראים לא אמיתיים בעליל, רחוקים שנות אור מהדינוזאורים של פארק היורה או מספיידרמן המקפץ בין גורדי השחקים של ניו־יורק — אבל זה לא הופך אותם למפחידים פחות, ולא פוגע באפקטיביות של הסרט.

סרטו הבא של מרשל, ‭,The Descent‬ עסק בחבורת נשים היוצאת למסע במערות ומגלה שמישהו מתגורר בהן; מישהו שמחבב בשר אדם. גם הפעם העדיף מרשל שחקנים מחופשים על פני מפלצות מחשב, וניצל את העניין עד הסוף: השחקניות לא ידעו איך ייראו היצורים עד לסצינה שבה הם התנפלו עליהן. צווחות האימה אותנטיות, לפחות למחצה.

שוב מציירים ביד

אבל לא מדובר רק בשינוי מגמה אופנתי בז׳אנר סרטי האימה והפעולה. אפילו סרטי האנימציה, שמלכתחילה מסתמכים על דמויות שאינן אנושיות, מגלים סימני רטרו מפתיעים.

נדמה היה שהמעבר לסרטי אנימציה תלת־ממדיים הושלם בניצוחה של חברת פיקסאר. אלא שלפני שבועות ספורים יצאה דיסני (שרכשה את פיקסאר) בהצהרה מפתיעה: לצד סרטי תלת־ממד דוגמת "מכוניות‭,"‬ היא מחזירה לחיים את הסרטים המצוירים ביד, כלומר בשני מימדים בלבד.

הסרט ”משפחת סימפסון‭,”‬ שיגיע לקולנוע בקרוב, מתהדר באנימציה דו־מימדית פשוטה. המסר של דיסני ושל מאט גרונינג, יוצר הסימפסונים, פשוט: החזון והחשיבה המקורית הם החשובים, לא הטכנולוגיה.

אף אחד לא משלה את עצמו שהמחשב יתכסה באבק. האפקטים המיוחדים יוסיפו להשתכלל, וישמשו במאים כדי להראות על המסך דברים שפעם ניתן היה רק לדמיין. סניידר, במאי ‭,”300”‬ בטוח שכבר עכשיו אין משהו שלא ניתן לבצע בעזרת מחשבים.

מה שעובר על התעשייה כרגע הוא אולי תהליך של התבגרות: אחרי שהילד סיים להתלהב מהצעצוע החדש, הוא חוזר לפרופורציות. האפקטים הממוחשבים הם עוד כלי בארסנל של הבמאי, לא חזות הכל, ולא פתרון לכל בעיה. הם צריכים לסייע לסיפור. ואם מה שהכי טוב לסיפור הוא קצת לכלוך על עדשת המצלמה, ולא עוד יציר מחשב מרהיב — זה מה שהבמאי ידרוש, ויקבל.

הצטרפתם כבר לניוזלטר של קטעי קישור? הירשמו באמצעות תיבת הרישום התכולה מימין ותקבלו את הקישורים הכי מעודכנים בדואר האלקטרוני