מי יכול על הפפראצי
החוק בישראל מגן על הפרטיות, אבל מי אוכף אותו - ומה צפוי לסלבריטאי שיעז להתלונן? תשאלו את בר רפאלי
קשה להתעלם מההתחמקות העקבית של הצמד דיקפריו את רפאלי מהעיתונאים במהלך ביקורם בישראל. מה לא עשו השניים כדי לתת לתקשורת הסובבת אותם להבין, שהם פשוט רוצים פרטיות? המראות של צבא הצלמים סביב ביתה של בר בסיוע מסוק שחג ממעל, כמו גם של המרדף במנהרת הכותל, לא עשו לרבים טוב. התחושה שהגענו לשלב שהצהוב מעניין יותר מהדברים החשובים באמת, לא עוברת אצל כל אחד בשלוות נפש. גם המחשבה הפטריוטית - מה יחשוב עלינו הכוכב ההוליוודי, שאולי רק אתמול ירדנו מהעצים ולכן אנו מתנהגים כך? - מטרידה רבים. ללא ספק, ריח לא טוב מרחף סביב כל הסאגה הזאת, בעיקר כשזכר גורלה של הנסיכה דיאנה בנסיבות דומות (להבדיל) עדיין טרי.
דומה כי מחול שדים תקשורתי שכזה לא היה מתרחש בעבר. לא שעיתונאי ישראל לא רדפו אחר ידוענים שבאו מחו"ל - קשה למשל לשכוח את התקרית במהלך
עימות בכותל
המאבטחים היכו צלמים
קרן נתנזון ומירי חסון
בסוף הסיור במנהרות הכותל התפתח עימות פיזי בין המאבטחים של דיקפריו לצלמי העיתונות. לפני כן סיירו הדוגמנית והכוכב ההוליוודי במוזיאון השואה, שנפתח במיוחד עבורם
בעידן של ימינו, כאשר אתרי האינטרנט מדווחים לנו בזמן אמת על ההתרחשויות, מאפשרים לשלוח טוקבקים ולנהל בלוגים, דומה שגם בקרב העיתונות המודפסת פורצת התחרות את כל הגבולות. אפשר היום למצוא בה את אוסף השמועות שעד לא מזמן היו נחלתם של המספרה או בתי-הקפה, מלוות באוסף תמונות קבוע של חבר הידוענים המקומי - לא תמיד בפוזיציה בה היו רוצים להתפרסם.
אבל השאלה האמיתית היא לא למה זה קורה, אלא: האם זה לגיטימי? האם אין לאדם כמו בר רפאלי "תרופה" משפטית כנגד ההטרדה הזו? האם עיתונות צריכה להיות כזו שמביאה לנו הביתה את התמונות הכי צהובות, והמטרה מקדשת את האמצעים? האם כל מדריך טלוויזיה, שרוצה לצלוח את היקף התפוצה הדרושה להבטחת קיומו, יכול לבסס את עצמו על חומר שכזה - ולא חשובה הדרך שבה הגיע אליו?
מי שסולד מהתרבות הזאת מבין שצריך לעשות מעשה. ובמדינה מתוקנת, המעשה המיידי שעולה בראש הוא "לשנות את החוק" - עוד משפט של בתי-קפה. אלא שהחוק בישראל הוא די מתקדם. החוקים העוסקים בלשון הרע ובהגנה על הפרטיות קובעים בצורה ברורה את זכותו של האזרח לכך שלא יוטרד, שפרטיותו לא תהפוך להיות נחלת הכלל ללא כל בסיס מוצדק, ושחיי היום-יום שלו לא יהוו בסיס להצקות של צלמים ועיתונאים חטטנים במעקבים צמודים.
הבעיה היא שאצלנו לא אוכפים את החוק. אחת כמו בר רפאלי יכולה הייתה להוציא צו הרחקה נגד כל אותם אנשי תקשורת סביב ביתה, הן בשל הטרדה והן בשל משמורת לא-חוקית; היא הייתה יכולה להגיש תלונה במשטרה ולצפות שזו תעשה עבורה את העבודה, שהרי מדובר גם בעבירות פליליות. אבל המשוואה שעומדת לעיני הסלבריטאי ברורה: אם יפעל נגד אנשי התקשורת, מי ששלח אותם לא יישאר אדיש - ויתנקם. במקרה הטוב, לא יזכיר עוד את שמו של המפורסם בעיתון; במקרה הרע, יסקר את פעולותיו באופן שלילי ומכוון. וכך, להתחמק מהצלמים זה כביכול במסגרת כללי המשחק המקובלים, אבל פעילות משפטית? הס מלהזכיר.
אכן, לשנות את החוק לא צריך - צריך לדעת רק איך ליישם אותו. הטיפול בתופעה צריך להיות בידי גוף אחד. אולי זו השעה למועצת עיתונות פעילה, לגוף שיפקח על התקשורת ויהווה בית-דין פנימי. עורך-דין שסורח צפוי לטיפול של לשכת עורכי-הדין. לעובדי מדינה יש בית-דין פנימי. איפה אותו גוף שידאג לטפל בתקשורת, כשזו סוטה מדרך החוק? האם הצבתה של השופטת בדימוס דליה דורנר בראש מועצת העיתונות, היא הבשורה שתביא את השינוי?
עו"ד חי הוא מומחה לדיני תקשורת, הגנת הפרטיות ולשון הרע
לפנייה לכתב/ת 
דן חי
בלי תרופה משפטית: רפאלי ודיקפריו
צילום: איי פי, שמעון בארה
מומלצים
