הספר שעזר לי למצוא את הדרקון שלי
שנים רבות אחרי העלבון שספגה ילדה קטנה בת 5, שהעזה לספר לחבורת מבוגרים שראתה דרקון - שמחה אריאנה מלמד לגלות שהדרקון של ילדותה היה אמיתי. "מה עושים עם זנב שכזה?" - ספר ילדים שכל המבוגרים צריכים להכיר
את הספר הזה קיבל הטף ביחד עם סיפור אמיתי על דמיון וידע, הורים וילדים ואי הבנה. זה אירע לפני מיליון שנה בערך, כשהייתי ילדה, וכשבישראל עדיין היו דיונות ענקיות של חול אמיתי, עגלוליות ויפהפיות ולא מחורצות בצלקות טרקטורונים ובתאוות ממון של קבלנים.
בשיכון-עולים קטן, קרוב לשפת הים ומוקף חול, גדלו ילדים שהיו חוזרים מן הגן ומבית הספר, עושים טובה לאמא ואוכלים משהו, ובעוד הביס האחרון מתמקם במחסן בלחי, כבר מיהרו לצאת לחולות שלהם. שם – ממש מול הבית – שכנה ארץ יצורי פרא ואוצרות פלאיים.
באמת-באמת-באמת ראיתי דרקון
ביום טוב אפשר היה לחזור הביתה עם משפחת צבים ולהינזף, ביום מצויין אפשר היה לראות בחול גם תן וגם צבי, ובכל יום שהוא ניתן היה להתחקות אחר אורחות הנמלים והחיפושיות, פרות משה רבנו וגחליליות.
אבל פעם אחת, כשהייתי שם לגמרי לבד והבחנתי מרחוק בתנועה בחול, ראיתי דרקון. הוא היה ענק, אפור-חום, עם זנב ארוך, והוא הסתכל עלי קצת וברח. הייתי בת חמש בערך וכשההלם התפוגג רצתי הביתה לספר לאמא, שישבה בסלון עם אורחים מבוגרים – וכולם צחקו כשסיפרתי, וצחקו עוד יותר כשהתעקשתי שבאמת-באמת-באמת ראיתי דרקון, ואפילו המשיכו לגחך כשכבר הייתי על סף דמעות.
משום מה נחרתה בי תגובתם של המבוגרים, וחלפו המון שנים ולא שכחתי כלום: את הדרקון שאכן ראיתי, את הלעג הלא-מובן, את התחושה שאני יודעת משהו שהם לא יודעים, אבל אין בידי כלים להסביר להם מהו הדבר הזה.
חצי מליון שנה מאוחר יותר, בעלעול מזדמן בחנות ספרים, מצאתי את הדרקון שלי בספר מאוייר על חיות נדירות. הוא עלה בערך כמו משכורת צבאית של אותם ימים, והוא נרכש מיד, מפני שהיתה בו תמונה מרהיבה של הדרקון שלי, שבאמת-באמת ראיתי.
זו לטאה שאורכה כגובהו של אדם בוגר, שמה "הכוח האפור", היא נדירה למדי והיא חיה בחול, וכשאת בת חמש היא הדבר הכי דומה לדרקון שתוכלי לראות, ורק המבוגרים שצחקו לא ידעו את זה. מבוגרים, מה לעשות, לא יודעים הכל. לפעמים הם גם לא יודעים להקשיב נכון ולהבין מה אירע באמת.
זנבות מרהיבים ופיות מאיימים
אחרי שגילו הזדהות מופתית עם אימם כילדה ונדו לידע המוגבל של סבתא שלהם, הגיע תורו של "מה עושים עם זנב שכזה" להפוך ללהיט הבית. יש בו דרקון אחד והוא משפריץ דם מן העיניים, והוא קיים באמת באמת. ויש בו אוסף פלאי של חיות שתכונותיהן מוצגות לטף בדרך קסומה: פרט אחד, איבר אחד של כל חייה נבחר במיוחד כדי ליצור את אפקט ה"וואו, אני לא מאמין". תפגשו בו עיניים מוזרות, אוזניים מופלאות, זנבות מרהיבים, פיות מאיימים – ולצידם, איורים שישאירו גם את המבוגרים פעורי פה מעוצמת הכשרון המתפרץ שלהם.
כל האיורים עשויים בטכניקה של קולאז' מניירות שונים – ועם כל תחכומם האמנותי, הם מצליחים ליצור ייצוג נאמן של החיות עליהן מדברים בטקסטים הקצרים. מיד אחרי שהטף מבחין בטכניקה, אולי בעידודכם, תידרשו לספק מיני נייר כדי שגם אנחנו בבית נוכל לעשות כאלה. מאז הופיע הספר בחיינו, התרבו קולאז'ים של חתולים, ברווזים וזחלים, עד שלא נותרו עוד מגנטים פנויים, כדי לתלות את היצירות על המקרר.
אם צרכן הספר מעוניין בעוד מידע אודות הפלא הזואולוגי, הפרטים מצויים בסוף, באותיות קטנות ולא מנוקדות, לתועלת ההורים שאינם יודעים דבר על דרקונים או גלגו, נוהגי היתושים או חיות שרואות דרך האוזניים או חופרות בעזרת האף או משמיעות קול למרחק של מאות קילומטרים. הידעתם שלוויתנים מסוגלים לעשות זאת?
אבולוציה, אוורסט והתגוננות מפני טורפים
את "מה עושים עם זנב שכזה" כתבו סטיב ג'נקינס ורובין פייג', זוג מעצבים שיצירותיהם כבר זכו בכל פרסי ספרות הילדים שיש בארצות הברית. ביחד ולחוד – במיוחד ג'נקינס – הם מובילים תעשייה מתפתחת של ספרות עיון לילדים קטנים במיוחד. "מה עושים אם מישהו רוצה לאכול אותך", למשל, הוא ספר נפלא על דרכי ההתגוננות של חיות מפני טורפים.
ספר משובח אחר של ג'נקינס מסייע לילדים לטפס בדמיונם על האוורסט. עוד אחד, לא פחות טוב, מוקדש למאמץ להסביר לטף אבולוציה מהי. הייתי רוצה לראות את כולם מתורגמים והופכים להיות חלק מן המדף הישראלי, שאיננו משופע בכותרים מקוריים בתחומי הדעת המיועדים לאנשים נמוכי קומה.
עוד הייתי רוצה לראות קצת יותר הקפדה בתרגום. יתושים לא עוקצים. יתושות עוקצות ומאכילות את צאציהן בדם אנושי. ולהיפופוטם קוראים היפופוטם גם בעברית. "סוס יאור" הוא מונח ארכאי, ובצדק טענו הקוראים הביתיים שהוא בכלל לא סוס, וביאור יש רק משה-בתיבה.
מאז שהתיידדו עם הספר, הוא הפך לאביזר הכרחי שצריך להראות לכל מי שמגיע הביתה לראשונה, לתת מתנה בימי הולדת, לגרור לבית הספר לשעת סיפור ולהתבונן בו שוב ושוב לעת ערב, אחרי טקס הסיפור היומי ולפני הפרדה לשינה.
מעבר להתלהבותו-שלו, לפני ימים אחדים בכורי הבין מדוע אני אוהבת את הספר כל כך. "אם היו ספרים כאלה כשהיית קטנה סבתא לא היתה צוחקת עליך", הודיע לי. אמרתי לו שהוא צודק ושכיף לו שעכשיו יש כאלה. "כל המבוגרים צריכים לדעת מה כתוב בספר הזה", המשיך מתוך דאגה רגעית לילדי-כל-העולם והוריהם. הפעם אני מסכימה איתו לגמרי.
"מה עושים עם זנב שכזה", סטיב ג'נקינס ורובין פייג'. מאנגלית: גיא עד, הוצאת אסיה, 32 עמודים.
לטורים נוספים בסדרה .
