רכבת לשום מקום
בישראל כמו בישראל: התחנות לא במרכז הערים, הכביש במבוי סתום
הרכבת לאשקלון לא מגיעה לאשקלון, הרכבת לירושלים פוסחת על ירושלים, והרכבת לפתח-תקוה חולפת לידה. מרבית תחנות הרכבת בארץ ממוקמות מחוץ לערי היעד או אי-שם בשוליהן. בכך מתבטל היתרון החשוב ביותר של רכבת כאמצעי תחבורה: היכולת להביא את הנוסע ממרכז העיר למרכז העיר.
"בראש ובראשונה מתכננים אצלנו את תחנת הרכבת", סיפר לי פעם ראש חברת הרכבות הלאומית ההולנדית (הכי יעילה באירופה), "וממקמים אותה בלב העיר, או לפחות בסמוך למרכז כך שאפשר יהיה לחבר ביניהם במעבר תת-קרקעי או עילי נוח. כי כאשר יש לך תחנה טובה, יש לך רכבת טובה".
הטורקים והבריטים הבינו זאת. הם בנו את תחנת הרכבת של תל-אביב במרכזה. הישראלים באו והפכו אותה לחניון. הרכבת הוסטה למרחקים, עד האפיק של נחל איילון. למזלם של תושבי העיר, הקבלן היהודי-קנדי דויד עזיראלי הקים על איילון מרכז קניות ומשרדים - ועמו זזה כל תל-אביב מזרחה. ועדיין: תחנת הרכבת בקניון עזריאלי, תחנת "השלום", סובלת ממחסור בחנייה, ממחסור באמצעי חיבור לחלקי העיר האחרים, מהיעדר תכנון ומעוד פגמים מהותיים רבים.
באזור היפה של כפר סבא-הוד השרון נחנכו באחרונה שתי תחנות רכבת. שתיהן לא בתוך הערים, אלא במרחק של נסיעה לא קצרה מהן. אז מה הועילו חכמים בתקנתם? התחנה החדשה של כפר סבא מפתיעה במיוחד לרעה: היא לא מתחברת לשום מתחם עירוני, אפילו לא למרכז הקניות הניצב קילומטר משם. מתכנני התחנה חשבו, מן הסתם, על הכל - רק לא על האנשים.
יחד עם תחנת הרכבת נחנך בגבול שבין כפר סבא להוד השרון - אחרי שנים רבות של סלילה - הקטע האחרון באחד הכבישים האגדתיים במדינה, מספר 531. בתכנונו המקורי אמור היה הכביש לחבר את חוצה-ישראל עם יישובי חוף השרון; התוכנית הוקפאה בגלל העלות הכבדה של פינוי הקרקעות. נו, אז איפה מסתיים עכשיו 531 ? במבוי סתום, כמובן. כמו הרכבת.
ובכל זאת, יש יחוד מדהים לקטע הכביש החדש, רב הנתיבים: מיד לאחר שנפתח, חסמה יד נעלמה את הכניסה והיציאה הישירה, הנוחה והמסודרת (כולל רמזורים וגשרים) ממנו ללב כפר סבא. נהג העולה על הכביש באמונה תמימה שייכנס דרכו העירה, נתקל בגדרות פח מאולתרות ובתמרורים "אין כניסה" מאירי-עיניים. מעניין האם האישים הבכירים שבאו לטקס הפתיח של קטע הכביש ידעו שהם באים גם לטקס הסגירה...
ביקשתי הבהרות מעריית כפר סבא וקיבלתי תשובה כוללנית שלא פירטה למה, בהוראת מי ועד מתי ייחסם הצומת החדש, מעורר הקנאה. העירייה, נאמר, דואגת לרווחת התושבים. איך בדיוק דואגת? אם הצומת מפריע, למה השקיעו מיליונים בהקמתו? אם לא מפריע, למה נחסם?
וזהו בעצם שורש העניין: אי-שיתוף האזרחים בהכרעות תחבורתיות מרכזיות - עוד לפני שאלו מתקבלות. הרשויות ומשרדי הממשלה לא רואים שום חובה להציג מראש לתושבים את תוכניות הפיתוח התחבורתיות למקומות מגוריהם, להיוועץ בהם, להקשיב לקובלנותיהם ולהצעותיהם. נכון שישנן ועדות תכנון וזכות להגיש התנגדויות, אבל מי מתעניין בכך? אפילו לא העיתונות המקומית; אם ההחלטה לא מושחתת, היא לא מעניינת.
תושבי עיר בישראל מתעוררים אפוא בוקר חורפי אחד ומגלים שהכביש שנפתח שלשום, נחסם אתמול. הם כבר לא מתרעמים על כך: למודי ניסיון הם אומרים לעצמם, נגזר עלינו. אי-יעילות, אי-התחשבות וכשלי ביצוע ממילא לא יגיעו לכותרות; הם חלק מהוויית חיינו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
לא מהמרכז ולא אליו
צילום: דלית שחם
מומלצים
