אוגנדה: מבט מבפנים

ככל שמטיילים בארצות אפריקה מגלים כל פעם מחדש את התנועה המייחדת את המקום הזה. לאורך כל הדרכים, במשך כל שעות היממה, הולכים אנשי המקום מכאן לשם, ואני שואלת את עצמי: לאן? כאילו איזה קול פנימי קורא להם לצעוד בדרכים הנידחות האלו אל קצה האופק, הנראה שם קרוב יותר, נמוך יותר ובהישג יד. בכל דרכיה של אוגנדה פגשתי את הצועדים האלה, שהבולטים שבהם היו ילדי המקום.

בדרך למפלי מורצ'יסון, במפגש עם היפופוטם פצוע, בשולי הכביש הבוער ליד להקת מארבו רעבתנית, בתוככי שמורת קווין אליזבת ובבריכות המלח האכזריות, מלווים אותי עיני שקד ענקיות מלאות סימני שאלה: מה הבשורה שיכולה להביא קלופת עור שכמותי לתושבי גן העדן הנשכח הזה?

ליטוף מיד זרה

רגע אחרי הנחיתה באנטבה, רכובה על טוסטוס כמו קולוניאליסטית ותיקה, אני יוצאת לשוק הקטן בפאתי העיירה. המבט נמשך אל ילדה אחת קטנה, מקורזלת שיער, הקולפת בסכין ענקית את פרי עץ הלחם, ועוזרת בדרכה לפרנסת המשפחה. הסכין יותר גדולה ממנה, והיא הקטנה שעוד ראויה שיאכילו ויפנקו אותה, עסוקה במלאכת הקילוף ברצינות ודיקנות של מבוגרת.

ילדה באוגנדה. מבטים שלא נותנים לברוח (צילומים: אריאל ארבל)

בין פירות האננס, הפאפיה והבננות למינהם מסתובבים עוד ועוד ילדים הצמאים לתשומת לב, לליטוף מיד זרה ואולי לאיזו מתנה מארץ רחוקה. אין דחיפות, אין צעקות, יש רק מבט מושפל, חיוך מבויש, וסקרנות עצומה.

הסקרנות מובילה גם אותי. אני יוצאת לדרך אל הנילוס הלבן. בכניסה לשמורת הטבע של המפלים המרשימים שוב מחייכת אלי ילדה יפה. ראשה מלא צמות דקות המהודקות בסיכות צבעוניות, פניה מאירות ונדמה שהמבט שלה מסגיר איזו הבטחה לעתיד אחר במקום הקשה הזה.

כמו צידה לדרך אני לוקחת איתי את זיכרון החיוך שלה ומנסה לפצח אותו בדרכי העפר הארוכות, בהגנבת מבט לבתי הבוץ ובתי האבנים האדומות. בהתבוננות בילדים הקוטפים את עלי התה במטעים, וברוכבי האופניים הממלאים את הדרך.

סוד העולמות

בשמורת הנילוס הלבן אני מגלה זוגות של אמהות וילדים. אמהות היפופוטמים, אמהות פילים, אמהות ג'ירפות ואמא תנינית פעורת פה. כל אחת מגוננת על גוריה, מצמידה אותם אליה ושומרת עליהם מכל רע. אבל כשעוצרים לתקן פנצ'ר או נזילת שמן בג'יפ, אנחנו מוקפים ברגע בילדי הארץ הזאת, העין מחפשת את האמהות שיגוננו עליהם. ילדה בת חמש נושאת את אחותה הקטנה על זרועותיה, ילד בן שבע מחזיק בכוח את אחיו הקטן שלא יעלם בסבך, ונערה בת 14 משגיחה על כל הקבוצה כמו אמא גדולה ומנוסה.

כולם לבושים בבגדים קרועים, זבי חוטם ומלאי אבק והמבט שלהם חודר את

 כל ההגנות הציניות שלי. הם לא מבקשים כלום, רק מסתכלים לנו לתוך העינים כאילו מנסים לגלות שם את סוד החיים המערביים. את סוד העולמות הלא מוכרים להם. הם טועמים מהממתקים החדשים, מעקמים את הפרצוף, ומתקשים להתרגל לטעם החדש. מנסים להושיט יד לחלק קצת חום, ואולי להיות בטוחים שאין שום איום במפגש הזה.

ילד כבן 10 מחזיק צרור מחברות מאובקות. מבט מהיר מגלה בהן שעורים באנגלית, חשבון ומדעים. ציורים נאיביים של חיות ובית. אולי כאן טמון השינוי. עוד תלמיד שכמותו ועוד תלמידה ועוד אחד הם התחלה של עידן חדש באוגנדה. ואכן, כל בוקר מלאות הדרכים בין שמורת קווין אליזבת לשמורת קיבלה בכתמי צבע של התלבושת האחידה. ילדים בלבן, בסגול, בטורקיז ובאדום צובעים את הנוף וממלאים את חצרות בתי הספר המצויים בהמוניהם לאורך הדרך.

בתי ספר ציבוריים ופרטיים המנסים להפוך את סימני השאלה לכמה תשובות טובות לעתיד. הם לא מבקשים מעוברי האורח כסף וגם לא שוקולד או מסטיק, הם רוצים עט, עיפרון ופנקס. ואיזה חיוך התפשט על פניו של אותו ילד בקצה השמורה, אחרי שקראתי בתעודה אותה הושיט לי בגאווה, כשציידתי אותו בעפרון מקושט וחדש.

דמעות של מלח

אבל כשירדתי לבריכות המלח וראיתי איך נראית עבדות בימנו, נמחקו כל החיוכים והתקוות. בחום קופח עומדים נערים עם אמהות ואמהות עם ילדים הקשורים לגבן, וכורים את הבוץ המלוח מהבריכות, מייבשים אותו בשמש וסוחבים אותו בערימות על הגב למשאיות המחכות בקצה השביל. מראה קשה שנדמה ששייך לתקופות רחוקות שכבר עברו מהעולם.

בדרך מכאן לשם

כשהעיניים שלי נפגשות במבטים של העובדים בתופת הזאת, כל שניצת זו שנאה וכעס. כעס על העולם ששכח את אפריקה כל כך הרבה דורות והשאיר בה אנשים שלפרנסתם צריכים להישרף בחום ובמלח, ולגדל דורות של ילדים שרק כך יכולים לחלום על איזה שהוא עתיד. כעס על הכוחות החשאיים שעדיין בוזזים את אוצרות הטבע של הארצות האלו על חשבון התושבים חסרי האונים.

אני בורחת מהמבטים, קצת מבוישת, וממשיכה לחפש את צבעי התלבושת האחידה לאורך הדרך, כמו פרחים המבשרים על תחילתו של אביב. אבל כשמסתכלים עמוק לתוך עיני השקד של הילדים-תלמידים רואים שבתוך גן העדן של הטבע יש סימני גיהנום, זכרונות אפלים, וסוד המחבר את כל ארצות אפריקה.

ביער הגשם, אחרי ארוחה דשנה במרומי העצים, אחרי גשם בלתי פוסק של פיפי, יורדים השימפנזים לדרכם ביער. הם מביטים בנו במבט מזלזל וכאילו מנסים להגיד: "אכזבתם אותנו. זה מה שיצא מאיתנו אחרי כל כך הרבה שנים. לא יפה. חיכנו לאבולוציה קצת יותר משופרת". וברגע נעלמים למנוחת היום שלהם ובמחשבות איך לשפר את הגזע.