יצחק אבינו - על האמונה וכוחו של הצחוק
יצחק מבטא את ההיבט הצוחק בחיינו, זה המביט באירועים בעמקות וביסודיות ועם זאת מתוך כוֹח פנימי גדול של התמודדות ותקווה. יצחק אינו עוזב את הארץ כל ימי חייו ונאחז בה בציפייה לשובו של בנו יעקב. אחיזה שכזאת בארץ וגעגוע גדול שכזה לבן שבמרחקים יכולים להתקיים רק מתוך תקוות הצחוק. כתבה שלישית בסדרה
מהי התמונה של יצחק שמוצגת במוחנו ברגע הראשון שבו מוזכר שמו? האם אנו רואים לפנינו את הנער המובל על-ידי אביו לעקדה? ואולי דווקא תופיע מייד תמונת הזִקנה של יצחק, אשר כבר מתקשה לראות ושני בניו, יעקב ועשיו, מצפים לברכתו? ובין לבין נאבק יצחק על זכות הקיום שלו בארץ, על בארות המים שלו, אשר הפלישתים ורועי גרר מסרבים להכיר בהן ועל משמעות זיכרונותיו מבית אביו אברהם. לא לחינם נאמר "וישב יצחק עִם באר לחי רֹאי", "עִם" אותו מקום שאליו נמלטה הגר בפעם הראשונה מבית אברהם. אכן, רק כאשר מקום מסוים נקשר בתודעתנו בצורה עמוקה וגורלית, מתאים לומר שאנו נמצאים לא רק "בו" אלא "עִמו".
יצחק הוא הגורם הקובע לגבי אופי ההתפתחות של משפחת אברהם העברי. שתי הדמויות בהן פתחנו את סידרתנו, אברהם ונוח, סימנו למעשה שתי אפשרויות עקרוניות וחלופיות להמשך הדרך: נוח מייצג את הגזע האנושי הכללי, אשר יש לו חיובים המרוכזים במה שמכונה "שבע מצוות בני נוח", אך אין לו מחויבות ערכית ואמונית כוללת. אברהם, המגיע עשרה דורות לאחר נוח, מסמן את התפנית לקראת עם מסוים אחד אשר מהותו וענינו היא קבלת עול מלכות שמים בכל מעשיו. יצחק מייצג את ההכרעה לכיוון דרכו של אברהם. במקרה הזה האישיות הממשיכה, זאת-אומרת יצחק, היא זאת שקובעת את כל הדרך. נדמה לי שבמדינת ישראל של היום אנו יכולים להבין היטב עד כמה אין די במי שהתחיל את הדרך ובמידה רבה מהות הממשיכים וזהותם קובעת את העיקר.
לבסוף, אי-אפשר לדעתי להתעלם מהצחוק הכרוך בשמו של יצחק. אומנם אנו קושרים אותו בצחוקה של שרה עת הגיעה לבעלה הבשורה על כך שיזכו לבן. עם זאת נדמה לי, שהצחוק הוא מימד יסודי באישיותו של יצחק אבינו. הצחוק הוא אחד האלמנטים החיוניים והעמוקים בחיינו, נושא המעסיק פסיכולוגים ופילוסופים (ראו למשל ספרו של ההוגה היהודי-צרפתי ברגסון "הצחוק").
יצחק מבטא את ההיבט הצוחק בחיינו, זה המביט באירועים בעמקות וביסודיות ועם זאת מתוך כוֹח פנימי גדול של התמודדות ותקווה. הצחוק העמוק הזה הוא תוספת הכוח של יצחק לחלוציות האמונית של אביו. יצחק אינו עוזב את הארץ כל ימי חייו ונאחז בה בציפייה לשובו של בנו יעקב מגלותו אצל לבן הארמי. אחיזה שכזאת בארץ וגעגוע גדול שכזה לבן שבמרחקים יכולים להתקיים רק מתוך תקוות הצחוק.
לפנייה לכתב/ת 
