המסע של ז'ולייט

אחרי שעתיים של פקק בדרך משדה התעופה בן גוריון וניסיונות לחמוק מצלמי פפרצי מזדמנים, הגיחה השחקנית הצרפתייה ז'ולייט בינוש בדלת ביתו של הבמאי עמוס גיתאי בתל-אביב. צבא של מצלמות וכתבים נדחס אל הדירה המעוצבת בקומה הרביעית ותקתק כמות מרשימה של פריימים, שעה שבינוש מילאה את חדר הכניסה בחיוכים. אם על המסך הופכת השחקנית השברירית והמקסימה הזו כל רגע לבלתי נשכח, בחיים היא כל זה ועוד. בשמלת סאטן בכתום ושחור ושיער אסוף שמגלה את הפנים של לנקום, בינוש נראית יותר כמו מיליון דולר ופחות כמו מישהי שנחתה לפני רגע בארץ אחרי שבועיים של צילומים מפרכים עם גיתאי בצרפת.

בסרטו החדש, קופרודוקציה ישראלית-צרפתית-איטלקית, היא תגלם אישה צרפתייה שיוצאת למסע חיפוש אחר בתה (דנה איבגי) שגדלה בקיבוץ. הסיפור מתרחש על רקע ההתנתקות מעזה והמהומות בצרפת. "מבחינתי זה לא סרט פוליטי, אלא סרט אנושי שמדבר על כאבים", אמרה בינוש ל-ynet, "התאהבתי בתסריט מהרגע הראשון בגלל הדמויות החזקות שבו והסיפור המצוין. מפגש של אח ואחות אחרי שנים של פרידה כשברקע מסתתר לו סוד. זה סוג של מיתולוגיה, סיפור אגדי, אינטנסיבי ועכשווי. הנושא מאוד טעון וזהו למעשה סיפור מסע רגשי מלא בגילויים".

גיתאי מעדיף להשאיר את סיפור העלילה כתעלומה ובתוך פרס ניחומים מפזר רמזים. "זה סרט על התנתקות אישית וכללית. הקנבס הגדול הוא המאורעות הפוליטיים בישראל ובצרפת בקיץ 2005. על רקע זה הסרט ממקם שתי דמויות שמגשרות בין אירופה לישראל".

על השאלה האם התרחקנו מספיק מנקודת השבר הגדולה של ההתנתקות על-מנת שנוכל להתבונן בה כשהיא נשקפת אלינו

מהמסך הגדול עונה גיתאי: "אלו חומרי הגלם של המקום הזה. זה לא מקום של אמנות מעודנת וציורים של ולאסקז. הסרטים שאני עושה ממקמים דמויות אנושיות בקונטקסט טעון".

בינוש, שאמרה לא פעם כי מה שמעניין אותה זה קולנוע עם אמירה, מתחברת לדבריו של גיתאי. "אני אוהבת את האופן שבו הוא מציף בסרטים שלו שאלות עקרוניות", היא אומרת ומציינת כדוגמא את הטרילוגיה התיעודית שלו "ואדי", שעקבה אחר קורותיהם של הדיירים בוואדי רושמייה בחיפה. "לא היתה לי שום כוונה להשאיר את התפקיד הזה לשחקנית אחרת", היא מוסיפה ופורצת בצחוק.

הוא גורם לי לעבוד כמו סוס

צילומי הסרט בישראל יימשכו עשרה ימים, ובינוש, שכבר עברה סימולציה בצרפת, יודעת שמדובר במחנה אימונים קשוח. "הוא גורם לי לעבוד כמו סוס", היא מלינה וחובטת בבמאי קלות. גיתאי מתקומם ומחליף נושא. הוא מספר על מרכז חדש שבכוונתו להקים בנגב, בסיוע שמעון פרס וגופים אירופיים, כנקודת מפגש של יוצרים מהמזרח-התיכון ויוצרים אירופיים. "המרכז הזה יקיים כיתות אמן עם יוצרי קולנוע ושחקנים מובילים בתחומם", הוא אומר ומוסיף, "ז'אן מורו, ז'ולייט בינוש וברנרדו ברטולוצ'י כבר הסכימו להשתתף". בינוש מהנהנת בהסכמה. מאוחר יותר, כשהשר שמעון פרס יגיע להכריז על הפרויקט החדש שכולל במקביל גם הקמת בית ספר לקולנוע בדימונה, תיעתר בינוש לבקשתו להגיע לישראל לאירוע הפתיחה החגיגי של המרכז.

כשדנה איבגי, שמגלמת את ביתה האבודה של בינוש, נכנסת לחדר, גיתאי ממהר לחבק. "היא מאוד אהבה את התמונות שלך", הוא אומר לאיבגי שנראית כמתרגשת מההמולה. השתיים, כך מסתבר, עדיין לא נפגשו. "תכירי", אומר גיתאי לבינוש, "זו הבת שלך". בינוש שלא ציפתה להפתעה, נחרדת. "לא היית צריך לעשות את זה, עמוס", היא אומרת ומכסה על עיניה. "למה לא רצית להיפגש עם דנה איבגי?", אני שואלת אותה מאוחר יותר והיא עונה: "זה רגע אינטימי, המפגש ביננו, היא הבת שלי. זה צריך היה להיות רגע מיוחד ולא בתוך המצלמות".

מחר בשעות הבוקר המוקדמות תצא ההפקה, שכוללת בין היתר את לירון לבו, מיכל ינאי וישראל קטורזה, לסט הצילומים בנגב. נכון לעכשיו נשמר מיקום הלוקיישן בסוד. "זה מקום של מדיטציה, ניסוי כלים פתוח ולא הייתי רוצה שאנשים מבחוץ יסכמו את המתרחש כשאנחנו עדיין מתבשלים. סרט זה עבודה בתהליך".