לילדים שלנו מגיעים ספרים טובים יותר

בראשית ימיה של ספרות הילדים, קראו לזה "פדגוגיה שחורה". מחנכים רציניים להחריד סברו שיצר לב האדם רע מנעוריו, ורע עוד יותר בילדותו, ואת הרוע הזה יש לעקור מן השורש באיומים והפחדות, בכשפים ובסיפורים מסמרי שיער.

לא תאכל מרק? תמות. תשחק בגפרורים? תישרף. לספר המכיל את המסרים הללו קוראים "יהושע הפרוע" והוא נחשב לטקסט מכונן בתחום הזה, שהתפתח יפה בגרמניה של המאה ה–19 והיה פופולרי ביותר כאמצעי חינוכי יעיל ונאות. מקס ומוריץ עושים תעלולים? סופם, אתם יודעים, להיצלות בתנור. פינוקיו מסרב ללכת לבית הספר? זה ייגמר רק בהתערבות של לוויתן. רק כשיבין שעליו להיכנע, תבוא לבסוף פיה טובה ותעניק לו את מתת-האנושיות.

רוחי ילדה נורא שמחה

הזמנים, תודה לאל, השתנו עד מאוד. ברוב המשפחות שאני מכירה, אין דבר כזה "ילד רע". יש "ילד שמתנהג לא יפה", מתוך הבנה נאורה שהרוע הוא אימננטי – והתנהגות אפשר לעצב. אם אפשר, אומר הגיונם של כותבים לילדים, אולי גם צריך. ואולי צריך להמשיך באותן תבניות ספרותיות שהיו נהוגות פעם, רק באופן קצת יותר מרוכך.

"רוחי מצב רוחי" הוא ספר נאור. הגיבורה שלו – רוחי – היא ילדה נורא שמחה. "רוחי בדרך כלל מתעוררת / עם חיוך בלב והרגשה נהדרת / העולם אז נראה לה מקום מיוחד / עם אנשים טובי לב – כולם כאחד", כותבת שלי ניידיץ', ומגלה כבר בעמוד הראשון לסיפורה המחורז, שדרישות החריזה מעקמות לגמרי את גיוון הסיפור שלה.

אבל נניח לזה, כי צריך להגיע לבעיה שהספר רוצה לפתור. הנה, לפעמים רוחי משתנה לגמרי. "עד שפתאום, בגלל שטות קטנה, 'מצב-רוחי' מגיח מעבר לפינה", ורוחי הקטנה מסרבת לשתף את הוריה, חבריה, הכלב שלה והאיש הגדול המחופש שמגיע הביתה. "כאשר גדולים וקטנים / שומרים את הכעס עמוק בפנים".

האיש מתגלה כאבא. הכעס מתגלה כדבר שצריך לדבר עליו. תמיד. הצורך לשתף ולחלוק רגשות הוא חד משמעי וברור בספר הזה ויש בצידו גם מוסר השכל וגם שכר: שפיץ הכלבלב ורוחי הקטנה, "שניהם למדו מאבא ואמא של רוחי / שהרבה יותר כיף בלי מצב-רוחי".

פתרון קסם לכל בעיה

לזכותו של הספר צריך לומר שהוא רחוק שנות-אור אפילו מן הדובון לא-לא. זה שסירב לאכול ונענש קשות וסבל ותעה בדרך וגורש מבתים ובכה עד שהבין שאסור לומר "לא" כשאמא מכריחה אותו לאכול. כאן "מותר" לחוות מצב רוח רע או סתם חוסר נכונות לשתף פעולה – אבל אלה מתפרשים לא כקושי שהוא חלק מחיי הילד, אלא כבעיה הזקוקה לפתרון. ואם יש בעיה, מיד יימצא פתרון קסם והכל ישוב על מקומו בשלום, בלי טיפת הומור אמיתי, בעליצות מאולצת, ובלי כבוד מיוחד לעולמו הפנימי של ילד.

"רוחי מצב רוחי" משקף את מצוקתם האמיתית של הורים כשהם נתקלים בשינויי מצב רוח תכופים אצל ילדים קטנים. מצוקה שמחריפה במיוחד כשהללו נדרשים לשתף פעולה במטלות ההכרחיות (בעיקר להורים) בסדר היום.

אבל מה לעשות שמצב רוח רע הוא פריווילגיה אנושית, וכמוהו גם הזכות שלא לדבר על זה ושלא לשתף, אלא לשקוע לרגעים במרה שחורה, במיאוס עצמי, במחשבות קודרות וברצון להתנתק מן הדיאלוג המתמיד עם אמא, אבא, כלב ו"אנשים טובי לב". כאן לא מבינים זאת.

לשלי ניידיץ' ולהורים שמודאגים מעננה חולפת על פני ילדיהם מומלץ לקרוא את "נהדר שאתה מאושר" של סם מקברטני, ולהבין שהדרך לשינוי מצבי רוח איננה פדגוגית או דידקטית, ומה לעשות שהשינוי המיוחל יכול לפעמים להתרחש רק כשאמא-קנגורו מחליקה בשלולית בוץ, וזה נורא מצחיק את הגור שלה, ואת הקוראים הקטנים שמבינים אולי יותר מהוריהם שמותר להם להפגין מצבי רוח רעים, ומותר להם לא להיות נחמדים ואפילו – שומו שמיים - לא לדבר על זה.

פטר ואלכס נזופים ומבויישים 

והנה עוד ספר נאור, עדכני, מבדח ומלא הרפתקאות: "פטר ואלכס והחתול עם צפרני הזהב". אורית רינגל אמיר כתבה, דני קרמן אייר בחן רב, והסיפור עוקב אחר מעלליהם של שני כלבים יצירתיים שהופכים למגלי אוצר עתיק, ומיד הופכים גם לכוכבי טלוויזיה. הכותבת היא רעיונאית שיצרה כבר את "גם יפה וגם אופה", ואת "בשבילו זה דני – בשבילך זה חלב".

אבל פטר ואלכס מתחילים את דרכם בספר הזה נזופים, מבויישים, עצובים ומבולבלים מעט, וכל זה מפני שהם עושים מה שכלבים עושים: חופרים בגינה. מה שמחייב תגובה בוגרת והולמת של אורית, הגיבורה האנושית של הסיפור: היא כועסת.

"שוב חפרתם בגינה!", "כמה פעמים אמרתי לכם לא לחפור בגינה? אתם הורסים את הדשא, עוקרים את הפרחים, ואחר כך גם מכניסים הביתה את כל הבוץ והלכלוך", היא נוזפת, טורקת את דלת הזכוכית של הבית, ופטר ואלכס לא מבינים מדוע היא מתרגזת.

"הם רק חפרו קצת באדמה וזה הכל. אז מה אם קצת התלכלכו וקצת לכלכו?" מתוך מודעות מלאה לכך שקוראיו הצעירים של הספר אינם בהכרח קהל שבוי, כותבת המחברת "מה אתם חושבים, פטר ואלכס צודקים?"

הקראתי את הסיפור לילד אחד שאני אוהבת במיוחד ושהוריו אסרו עלי לכתוב את שמו כאן. הוא תלמיד בכיתה ב'. בביתו גדלים שני כלבים. והוא ידע מיד לאבחן את הבעיה העיקרית של הספר: "האורית הזותי", אמר, "היא חושבת שהיא אמא של הכלבים, והיא לא מבינה שום דבר בלהיות אמא. אפילו לא של כלב. כל הכלבים חופרים בגינות וזה לא יעזור אם צועקים עליהם. כמו שכל הילדים אוהבים להתלכלך בבוץ. ככה זה בעולם", אמר הילד המצוין הזה, ובכל זאת ביקש לדעת מה קרה בהמשך.

ובכן, בהמשך אורית שינתה מעט את אורחותיה הכעוסות. זה קרה כאשר הכלבים גילו את האוצר, ואורית הגיבה: "כאלה כלבים חכמים, חשבה אורית לעצמה, ואני עוד כעסתי עליהם...".

בנקודה הזאת הצהיר הקורא הצעיר שהספר לא טוב, ואני הסכמתי איתו בכל ליבי. "מה, רק אם הכלב מוצא אוצר מפסיקים לכעוס עליו?", שאל בהשתאות: ואני חשבתי לעצמי שאם ילדים מבינים היטב שהכלבים בסיפור מייצגים ילדים, ושלאלה מותר להתלכלך מבלי להיות מטרה לכעס ומבלי לפצות את המבוגרים על התנהגות לא-נאותה במעשי גבורה, מגיעים להם ספרים טובים מזה. ספרים שמבינים את מה שהם, בחוכמתם, כבר יודעים – והמבוגרים עדיין לא.

• רוחי מצב רוחי, שלי ניידיץ', איורים: מילנה קלבנוב. אות ועוד, עמודים לא ממוספרים.
• פטר ואלכס והחתול עם צפרני הזהב, אורית רינגל אמיר, איורים: דני קרמן, גוונים, עמודים לא ממוספרים.