יהדות

כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

ירושלים של שמאלה

איך הופך אדם שגדל בבית דתי לבכיר ב"שלום עכשיו"? כיצד הוא מתמודד עם השנאה? אורי יסעור מחפש תשובה אצל דרור אטקס

אורי יסעורפורסם: 23.03.07 , 09:11

"תסתכל על זה" הוא אומר, ומוציא ספר תנ"ך מרופט מהתא שתחת משענת היד. בזריזות הוא מוצא את הפסוק אותו חיפש, ומקריא: "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶר חָזָה עַל יִשְרָאֵל... באיזה עוד מקום בעולם אתה יכול לקרוא ספר שמתאר מה קרה כאן לפני 2,700 שנים? זה מה שמרגש אותי".

את ספר התנ"ך הזה מצא באחד המאחזים הנטושים בהם ביקר. "גאלתי אותו, כמו שהם אומרים", הוא מחייך. הם זה המתנחלים, אלה שגרים עכשיו סמוך לתקוע המקראית. הוא זה דרור אטקס, רכז צוות מעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו", סדין אדום לא קטן בפניהם של אנשי גוש אמונים ומועצת יש"ע.

בלי אלוהים

אטקס נולד בירושלים למשפחה ציונית-דתית. אביו הוא עמנואל אטקס, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. "גדלתי בבית פתוח יחסית", הוא מספר. "היה מותר לשאול שאלות ולהטיל ספקות בחינוך הדתי, אבל לא באתוס הציוני".

הוא לא יכול לשים את האצבע על רגע של שינוי, של התפכחות. "שירתי בצבא באינתיפאדה הראשונה. אני זוכר שבשבת אחת באתי הביתה ואמרתי לאבא שלי שישראל מפעילה בשטחים טרור של מדינה. הביטוי הזה עשה הרבה רעש בבית". אחרי הצבא הסיר את הכיפה. "הבנתי שאאלץ למצוא דרך לחוש את הזהות היהודית שלי בלי אלוהים".

מחוץ למחנה

יום העבודה של אטקס מתנהל רובו בדרכים. מתוך ג'יפ מאובזר באורח כמו-צבאי (משקפת, מפות, מכשירי טלפון כתחליף למכשירי קשר) הוא מנהל מעקב מדוקדק אחרי התקדמות הבנייה הישראלית מעבר לקו הירוק בתקווה לסייע בעצירתה. יום-יום הוא חוזה בכישלונו.

המעקב של אטקס אחר נווה דניאל

"בוגד"; "מלשן"; "גיס חמישי". אלה ואחרים, בדרך כלל חמורים מהם, הם מקצת הביטויים אותם סופג אטקס תדיר. ואין בכך כדי להפתיע. תחושת הזהות הבסיסית של איש שמאל בשנים האחרונות היא היותו מחוץ למחנה. יחסה של דעת הקהל אל אלו המתנגדים למדיניותה ומעשיה של ישראל בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, ומנסים לפעול כנגד הכיבוש (אפשר גם לומר – אלה המשתמשים בביטוי 'כיבוש') נע בין חוסר סבלנות לשנאה עמוקה.

וכמו בכל קבוצת מיעוט, המיקום הזה בין הפטיש לסדן, בין תחושת השייכות הבלתי-נמנעת לחברה לבין ההתנגדות עזה לאופן בו היא פועלת, מחייב התמודדות מעמיקה ויום-יומית עם שאלות של זהות. ואם במישור החוף זה לא פשוט (ואני יכול להעיד על כך ממקור ראשון), בירושלים על אחת כמה וכמה.

קטרפילר יהדות בע"מ

הצטרפתי לאטקס באחד מימות השבוע האחרונים. יצאנו לדרך בנסיעה על כביש שנסלל בימים אלו ממש, ואמור לקצר לתושבי תקוע ונוקדים את הדרך לירושלים. "כמה אלפי מתנחלים ייסעו כל בוקר רבע שעה פחות לירושלים", הוא אומר. "אז מה אם תוך כדי אנחנו דופקים את החיים לעשרות-אלפי פלסטינים?".

ככל שאנחנו ממשיכים נחשפת העשייה המרכזית של המדינה היהודית: קבלנות עפר. מכל גבעה, ובכל מקום שבעבר היה בו עץ רענן, נשקף אליך אתר בנייה. כאן סוללים כביש, כאן מקימים שכונה חדשה, שם בונים התנחלות, מצד זה סוללים דרך ביטחון חלופית ומצד זה חוצבים את מכשול ההפרדה. קשה להצביע על הקשר בין אהבת הארץ לבין שינוי מסיבי כל כך של הטופוגרפיה שלה. הזהות היהודית כ-D9.

כאן התנחלות, שם דרך ביטחון

ובין אתר בנייה למשנהו, שוחחנו על זהות יהודית.

"השייכות לשבט היא לא משהו שניתן לבחור בו", אומר אטקס. "זה רובד הזהות הכי בסיסי שלי. עברתי ברית-מילה, כלומר השבט שלי חתום בבשרי. במצב של 'אנחנו מול אתם' אדם יעדיף את הקבוצה שלו. תמיד תזדהה יותר עם כאב ותקוות של אנשים שאתה מבין את השפה ואת המנהגים שלהם. אין לזה הסבר אינטליגנטי – זה פשוט כך.

"אבל החוכמה היא לדעת גם להתעלות מעל היצרים הבסיסיים הללו, ואת זה החברה הישראלית לא מצליחה לעשות. אנחנו ממשיכים להתעלם מהצרכים והרצונות של האחר, ומתייחסים לאינטרס הקולקטיבי היהודי כאינטרס הלגיטימי היחיד".

או במילים אחרות – כשאחיך דופק מכות רצח לבן הדוד שלך, אתה חייב להחליט על מי אתה מגן. והבחירה הזו – שלא יהיה לכם ספק – קשה מנשוא. תחושת השייכות לשבט לא נעלמת גם כשאתה אאוטסיידר. גם כשהשבט מנדה אותך.

אנחנו לא ערבים

ביציאה מהיאחזות פני-קדם מבררת החיילת בש.ג מה מעשינו כאן. כתגובה לתשובה מגיע במהרה ג'יפ סופה עם מספר חיילים החוסם את דרכנו. אחרי דין ודברים קצר אנחנו ממשיכים. אטקס מוטרד מהאופן המלא בו הפנימו החיילות והחיילים את האמונה במשימה אותה הם ממלאים. אני עונה שגם אני, כשהייתי בן 19, האמנתי במשימות שהטילו עלי. ככה זה כשאין לך זהות משל עצמך.

אטקס מסכים. "לא הצלחנו ליצור כאן משהו משותף לחברה שלנו", הוא אומר. "הזהות הקולקטיבית שלנו מושתתת על דרך השלילה, כלומר על כך ש'אנחנו לא ערבים'. המדינה מזכירה לי ילד שרוכב על אופניים אבל לא מגיע עם הרגליים לרצפה – אנחנו כבר לא יודעים למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, אבל לא יכולים לעצור".

אז איך בכל זאת בונים זהות עמוקה ומורכבת יותר? אטקס יכול לנסות. "אני חש הרבה יותר יהודי מאשר ישראלי. התרבות שלי היא יהודית, השפה שלי היא יהודית, אפילו חוש ההומור שלי הוא יהודי.

"ברור לי שההפרדה הזו היא מלאכותית אבל לפי תפיסת העולם שלי היהדות היא פחות כוחנית מהישראליות. ביהדות שלי אין כלל את האלמנט של בחירה או היבחרות. מצד שני, ברור שהיהדות התעצבה תחת הנחת קיומו של אלוהים, כך שאני בהחלט ניצב בפני אתגר ליצוק בה תוכן חדש".

ותוכן שכזה חייב להימצא, אני חושב. אחרת נאלץ להמשיך ולקיים חברה שכל עקרונותיה נעוצים בטבלאות דמוגרפיות. טבלאות דמוגרפיות ודחפורים הפוצעים את הריה.

70 מיליון שנים

נדמה לי שמה שמאפיין יותר מכל את זהותו של אטקס הוא הקשר שלו לארץ. קשר השונה במובנים רבים מזה של מתנגדיו הפוליטיים, ובמובנים רבים דומה לו באורח מפתיע. "בסיטואציה פוליטית אחרת הייתי שמח לגור כאן", הוא אומר על המרחבים שמסביבנו. "כל אבן כאן גילה למעלה מ-70 מיליון שנה, אז מי מעז לדבר במונחים של בעלות? זה נכון גם לישראלים וגם לפלסטינים – בחייכם, קצת צניעות".

אחר כך מבקש להוסיף: "זה יותר מורכב, זו לא רק אהבה, יש בי גם שנאה לארץ הזו. בעצם שנאה זו מילה קצת מוגזמת. יותר נכון להגיד כאב".

פשעי יהודה

כשחזרתי הביתה הוצאתי את התנ"ך ממדף הספרים, כדי להעתיק במדויק את פסוק א' מספר עמוס, אותו ציטטתי בראש כתבה זו. המשכתי לקרוא את הפרק ופסוק ג' משך את תשומת לבי: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַּמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד".

חרֻצות הברזל הדשות בהרי הגלעד התערבבו בדמיוני עם חרֻצות הברזל שראיתי היום, דשות בהרי יהודה. רש"י הסביר שהכוונה בפסוק בכלל לעינויים של בני הגלעד. מצד שני, בזמנו של רש"י לא היה D9.

בשבוע הבא: ירושלים של שמאלה – חלק ב'.