וייטנאם: נקניקיה באורך 2,000 קילומטר

וייטנאם, יש לומר כבר בהתחלה, היא לא ארץ קלה לתיור. משתרעת מצפון לדרום בצורת נקניקיה צרה וארוכה שראשה בגבול סין וזנבה נושק לים ולקמבודיה ממערב. אורכה כ-2,000 ק"מ, והאטרקציות בה מרוכזות בשלושה אזורים המרוחקים זה מזה: צפון, מרכז ודרום. ביקור בכל האתרים האלה בתוך 12 יום כרוך בנסיעות ארוכות, שתי טיסות פנים ונסיעה אחת ברכבת לילה. 

תחנה ראשונה: האנוי

האנוי נחשבת לבירה הכי אירופאית בדרום מזרח אסיה, בגלל הפארקים שבה, בגלל האגמים ובגלל הבניינים היפים שבנו הצרפתים כששלטו במקום עד אמצע המאה ה-20. אבל כשאני מציצה מחלון החדר, בשש בבוקר שאחרי הלילה הראשון, היא נראית כמו עיר אסייתית לכל דבר. תנועת כלי הרכב בכיכר שמתחת לחלוני מתנהלת במה שנראה כמו כאוס מוחלט ויחד עם זאת בתיאום והרמוניה מפתיעים.

ארבעה מיליון התושבים בעיר הזאת נוהגים בשני מיליון אופנועים ועוד מספר זניח של מכוניות פרטיות. הכביש עמוס בקטנועים ואופנועים, כשעל כל אופנוע ישובים בין שניים לארבעה אנשים. כל הרכבים נכנסים לכיכר ויוצאים ממנה לכוונים שונים ללא רמזור וללא עזרת שוטר מכוון והתנועה זורמת.

האנוי משמשת כנקודת מוצא לשני טיולים בצפון: טיול להאלונג ביי וטיול לאזור השבטים ההררים.

משאית או שני אופנועים

הנסיעה מהאנוי להאלונג ביי אורכת כארבע שעות ובמהלכה אני מתחילה להכיר את מנהגי וייטנאם האמיתית. אין חגורות בטיחות ברכב, אין חובת הדלקת אורות בכבישים בינעירוניים, ובעצם אין שום חובה ציות לחוקים כפי שאנחנו מכירים אותם. כביש דו מסלולי הופך באופן ספונטני לחלוטין לכביש בעל ששה מסלולים כאשר הנהג שלנו מחליט לבצע עקיפה על קו לבן כפול, כשהרכב מולו מבצע אף הוא עקיפה של קטנוע שעוקף אופניים.

כפי שמתברר בהמשך, זו אינה מעידה חד פעמית, אלא התנהגות נורמטיבית לחלוטין בוויאטנם. בנקודה מסוימת אני מתחילה לבדוק מי נוהג מולנו. אם זו משאית גדולה אני עוצמת עיניים ומתפללת, אם מתקרבים אלינו רק אופנועים אני ממשיכה לנשום כרגיל על אף שברגע העקיפה עצמו המרחק בין כלי הרכב מגיע לפעמים לסנטימטרים בודדים. אני תוהה אם זה התמריץ שיריץ אותי לנסח ולהשאיר צוואה.

בנסיעות הללו אני רואה את וייטנאם כמו שחלמתי אותה. בשדה לצד הכביש צועדים איכרים מאחורי מחרשה הקשורה לשור; רוכב אופנוע מסיע שלושה חזירים בכלוב קטן ורוכבת אופנוע מחזיקה בידה שתי תרנגולות, לא בכלוב, למה להיסחף. היא פשוט אוחזת ברגליהן וראשן כלפי מטה ומזגזגת בין המכוניות ביד אחת.

כשחשבתי שכבר ראיתי הכל, פגשנו פרה רוכבת על אופנוע. לא, לא כנהגת. הפרה קשורה לאופנוע כשראשה כלפי מטה. קיוויתי בשבילה שהיא כבר בעולם שכולו טוב ורק מועברת בדרך זו למקום מנוחתה האחרונה. אך לא, עיניה הגדולות הביטו בי בתהייה כשחלפנו על פניה. המראה היה ביזארי אפילו עבור הנהג המקומי שלנו שהאט בזמן העקיפה כדי שנוכל לצלם. ילדים קטנים, אולי בני ארבע, הולכים לבד על הכביש הבינעירוני בדרך הביתה מהגן ואני חווה אימהות רגועה יותר מזו שלי, ושמחה שבני הקט לא נמצא איתי כרגע. הילד בן 11 ועדיין אסור לו ללכת לבד לחברים.

פרה על אופנוע. ביזארי

מחכה לג'וני דפ

פרוש השם "הא- לונג" הוא "המקום בו יורד הדרקון אל תוך הים". האגדה מספרת שהדרקון הניף את זנבו, הכה בפני השטח, ובקע בהם חריצים. כאשר צלל לתוך המים, עלה הים על גדותיו, העמקים (אותם חריצים) התמלאו מים ורק ההרים הגבוהים נשארו בולטים. חלק מהקסם, נוסף לאלפי איים המתרוממים מתוך מימיו התכולים של מפרץ טונקין- מקורו בספינות. צי הספינות שעוגן בנמל נראה כאילו יצא היישר מימי הביניים. ספינות מיושנות מעץ חום כהה, מעוטרות בעציצי חרסינה כחולים לבנים ועליהן כיסאות פלסטיק לבנים. אני מרגישה כמו על הסט של "שודדי הקריביים והתיבה האבודה". ומחכה לג'וני דפ שיבוא ויאחז בידי וביחד נצעד אל השקיעה.

האלונגביי

רכבת לאוריינט אקספרס

מהאנוי אנו יוצאים ברכבת לילה צפונה לכפר בשם "קאו-לאק" הקרוב לגבול הסיני ומהווה נקודת יציאה למפגש עם אנשי השבטים. הרכבת נראית ממש כמו האוריינט אקספרס עם מרישי עץ מבהיקים, ריפוד קטיפה וקרון אוכל מפואר.

בתא הקומפקטי שלנו שתי מיטות מסודרות. מעליהן שתי מיטות נוספות מקופלות אל הקיר. ללמדכם שאפשר לצופף 4 אנשים בתא הקטן. אנחנו הצלחנו להישאר לבדנו, אחרי שהבהרתי לסוכן המארגן שאני לא ישנה עם זרים בקרון אחד. די לי בנחירותיו של ק. המצעים מבהיקים מלובן ועל כל מיטה ממתין שקיק בד רקום עם מברשת שיניים, משחה וקופסת פלסטיק קטנה עם אטמים לאוזניים. מעניין למה. אני מתמתחת באושר בעוד ק., כמשבית שמחות ידוע, מציין ביובש שהמיטה קטנה מדי ואין גם טלוויזיה.

כל חיות הבית

והילדים המקומיים. מימי לא ראיתי ילדים כל כך מאושרים. לבושים בבלויי סחבות, מסתובבים הילדים בשדות ללא השגחה, משחקים בבוץ, מאלתרים משחקים מחישוקי ברזל, ונראים שמחים בחלקם. הילדים המלוכלכים האלה מנפצים את המיתוס המקובל במערב על הקשר בין ניקיון לבריאות. כשראיתי את התינוק הראשון, חשבתי שיש לו תפרחת על הקרקפת. רק כשראיתי שגם התינוק הבא וזה שאחריו "מקושטים" באותה שכבה חומה וקשקשית על הראש, הבנתי שלא מדובר במחלת עור נדירה אלא בלכלוך של ממש.

ילדי הכפר ונשותיו עסוקים בשיווק מזכרות לתיירים. הם רצים אחרינו עם תיקי בד רקומים ואחרי שקניתי תיק אחד הקיפו אותי עוד ועוד נערות, כך שביציאה מהכפר נראיתי לבטח כמו החלילן מהמלין. לפחות 15 ילדות ונערות הולכות אחרי, מושכות בבגדי ומנסות למכור לי ממרכולתן.

לכובע שלי שלוש פינות

כל הכפרים באזור הם חלק משמורת טבע מרהיבה ששמה HOANG LIEN. מולנו ההר הגבוה בוייטנאם - FANSIPAN ולמרגלותיו מפלי מים רבים. אף על פי כן, זה הרגע בו אני מפנימה שלווייטנאם לא באים כדי לראות נופים למרות שזו ארץ יפיפיה עם טבע ענוג, מופנם ושקט. לכאן באים כדי לחוות את חיי היום-יום של העם הפשוט שהזמן כאילו הקפיא.

אנשי השבטים השומרים איש איש על תלבושתו ומנהגיו, האיכרים עם כובע הקש המשולש העובדים בשדות והנשים ששותלות אורז. כל הר מחולק למאות ואלפי טרסות אורז קטנטנות כאשר כל מטר קרקע מנוצל לגידולים חקלאיים. אפילו בשטח ההפרדה שבין המסלולים בכביש המהיר מגדלים חסה.

יום שוק

למחרת, יום ראשון, אנחנו בדרכנו לבאק הא (BAK HA), מרחק שלוש שעות נסיעה בדרכי עפר משובשות. השוק של באק -הא הוא השוק הצבעוני, הססגוני, והאותנטי מכולם ומתקיים רק בימי ראשון. רק כך אני יכולה להסביר את המפגש עם עוד כ- 70 ישראלים. נסענו עשר שעות ברכבת ועוד שלוש שעות ברכב רעוע כדי להגיע לשוק וייטנאמי אותנטי, ומצאנו עצמנו מוקפים בישראלים. אני משפשפת עיני כלא מאמינה אבל מהמסעדה בפתחו של השוק מהדהדת קריאה: "רבקה, המרק פה מצויין..."

עושים שופינג

חלק תיירותי בשוק מציע תיקים ובובות רקומות, אבל השוק האמיתי מיועד למקומיים. בשוק הבשר ראינו קצבים המקלפים ראש של חזיר במומחיות רבה. בקערת פלסטיק גדולה מונחים המעיים - מעי דק ליד המעי הגס ממש כמו בשיעורי האנטומיה בבית הספר, רק שכאן זה חלק מהסעודה. נשות שבט FLOWER HAMONG - שם שניתן בזכות התלבושת הצבעונית - דופקות הופעה עם מטפחת ראש בצבעי ורוד וטורקיז, חצאית קטיפה מרובת שכבות וצבעים, חולצה מכווצת שרוולים עם וואלנים ותיק קטן ורקום.

הרכבת להאנוי יוצאת רק בתשע בלילה ובינתיים אנחנו מעבירים ארבע שעות באזור התחנה. המדריך חוטף צמרמורת אחרי ששמע ששוב ישנתי היטב בקרון השינה ואני רעננה ומוכנה ליום עמוס סיורים בלי קיצורי דרך וחיפופים. גם ק. העייף מביט בי באומללות ותוהה אם אמנם שוק הפרחים הוא המקום המתאים להשתרך בו אחרי ליל שימורים ברכבת משקשקת.

בפרק הבא: מרכז ודרום ויאטנם, כולל ביקור בגשרים יפנים, בתי מפגש סיניים, סייגון החדשה (הלא היא הו צ'י מין סיטי) והדלתא של נהר המקונג

• שלומית לוי היא וטרינרית ובעלת הבלוג "וטרינריה - לא מה שחשבתם" באתר רשימות