מכת ארץ ישראל
אנחנו מוכנים לשבור את הכלים על כל איום בפינוי של קרוואן שעומד על גבעה בהרי יהודה, אבל קולנו לא נשמע בסוגיות הרות גורל אחרות. אז כן, ארץ ישראל היא חשובה ואהובה, אבל ההתמקדות המוחלטת במאבק עליה כזירת הפעולה הבלעדית של הציבור הדתי, היא לא רק עוול דתי, חברתי ומוסרי, היא גם ממש מכה. כתבה ראשונה בסדרה
לטובת כל מי שסובל מבעיות בהבנת הנקרא, מקריאה סלקטיבית או סתם מעיוורון אידיאולוגי, אני כבר פותחת ואומרת מפורשות - אין לי שום דבר נגד ארץ ישראל. אני חיה בה כבר כמה עשורים, מטיילת לאורכה ולרוחבה לעיתים קרובות, ובאופן כללי היא חביבה עלי ביותר. בשנים שנאלצתי לחיות מחוצה לה גברו אליה געגועי, ואף התנ"ך קושר אותי אליה בעבותות של אהבה ושל מסורת. אז זהו, את זה אמרתי.
אבל מי שבוחן בשנים האחרונות את הציבור הדתי ואת מה שעומד על סדר היום הציבורי שלו, עשוי לחשוב שהגענו לימות המשיח, ושכל התורה כולה נתבטלה מלבד מצווה אחת - מצוות יישוב הארץ, וגם היא צומצמה רק לחבל ארץ אחד, מאוד מסוים, מתוכה. מבלי להיכנס לדיון הפוליטי ולסוגיית עצם הלגיטימציה של המאבק, נדמה שכל הציבור הדתי מרכז את כל כוחותיו במה שבמקובל לכנות "המאבק על ארץ ישראל"- מתי בעשור האחרון ראינו התגייסות של הציבור הדתי, על רבניו, מנהיגיו וצאן מרעיתו לטובת מטרה כלשהי שאינה קשורה לאותו מאבק?
לפני מספר חודשים התארגנה הפגנה בסוגיית סרבני הגט והנשים העגונות - ללא ספק סוגיה דתית, ערכית והומנית ממדרגה ראשונה. להפגנה זו לא יצאו אוטובוסים מקריית שמונה, לא הלכו נחילי אדם ברגל לאורך כבישי הארץ, ובתי הספר הדתיים לא שחררו את התלמידים אפילו שעה לפני הזמן, על מנת שילמדו שיעור חשוב באזרחות. בהפגנה זו השתתפו כמה מאות נשים בלבד, וגם הן מן הסתם תויגו כפמיניסטיות הזויות המצויות בשוליים.
את המאבק הגדול על דמותו של בית הדין הרבני זנח הציבור הדתי בשבוע שעבר, והפקיר את הזירה לידיהם של 13 דיינים חרדיים חדשים-ישנים, שמן הסתם רק ימשיכו את הקו הקיים. כן, נכון, נציג המפד"ל בוועדה יצא מההצבעה ב"הפגנתיות", אבל האם שלימות הקואליציה עמדה, ולו לרגע, בסכנה בגלל סוגיה זו? לא ולא.
הפערים החברתיים במדינה היהודית הם הגדולים ביותר בעולם המערבי - אור לגויים? לא בדיוק.
אבל, על אף שלתורה יש סדר יום חברתי ממדרגה ראשונה בכל מה שקשור לזכויות עובדים, לתנאים סוציאליים וליחס לעובדים עניים, השיח הדתי בסוגיות אלה לא נשמע. האם בנושא הלנת שכרם של עובדי הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות, אחת העבירות הקשות בתורה בתחום העסקת עובדים, נשמעה זווית דתית כלשהו? ציטוט של פסוק?
כל ילד דתי יודע לצטט יפה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אבל האם מישהו מלמד את אותו ילד על כל אותם אנשים בחברה שלנו שלא יכולים לראות את עצמם כבני חורין, בגלל שבפועל הם חיים חיי עבדות - עובדי קבלן, נשים שגופן נמכר כאילו היה סחורה, ועוד ועוד? מתי בפעם האחרונה יצאה קריאה בציבור הדתי לחרם צרכנים, לא כנגד רשת שמסרבת למכור המבורגרים ביהודה ושומרון, אלא כנגד רשת שמעסיקה עובדים בפחות משכר מינימום, שמכניסה רעל במזון תינוקות משיקולי בצע כסף או שמפרסמת את מוצריה באמצעים כמעט פורנוגרפיים?
הרשימה קצרה מלהכיל. לבושתנו, תחלואי החברה הישראלית הם רבים, ולהלכה יש הרבה מה להגיד בנושא. הציבור הדתי יכול היה להוות את חוד החנית במאבק המוסרי על דמותה הערכית של מדינת ישראל, המדינה היהודית היחידה בעולם. אנחנו מוכנים לפתוח במלחמת אחים ולשבור את הכלים על כל איום בפינוי של קרוואן ריק שעומד על איזו גבעה בהרי יהודה, אבל קולנו לא נשמע בסוגיות הרות גורל וחיים אחרות. כן, ארץ ישראל היא חשובה ואהובה, וייתכן כי עבור אנשים מסוימים, אין עוד נושא אחר מבלעדיה. אבל ההתמקדות המוחלטת במאבק עליה כזירת הפעולה הבלעדית של הציבור הדתי, היא לא רק עוול דתי, חברתי ומוסרי, היא גם ממש מכה.
מחר: מכה מספר 2 - שכחת המפונים/ רננה מרמלשטיין
