המורה אמרה שאסור לאכול חמץ? אצלנו בבית מותר
איך מסבירים לילד חילוני שהרבה ממה שלמד בשבועות האחרונים על פסח לא ממש נמצא בהגדה, שהיא כולה שיר הלל לבורא עולם, עליו הוא לא ממש שומע בבית ושלמרות שלמד בבית הספר שאסור בשום אופן לאכול חמץ - יכול להיות שאצלו בבית דווקא מותר
אחרי שהבית התמלא מושים-בתיבות, הלא הם תינוקות פלסטלינה בתוך צלוחיות חד פעמיות ששטים ביאור, הלא הוא מיכלים בלי מכסים שאמא מנסה לעשות בהם סדר, חשבתי שהגיע הזמן לתשאל אותם מעט על החג. הרי מיד אחרי פורים פותחים הגנים ובתי הספר במצוות "והגדת לבנך", ולפעמים כדאי לברר מה מגידים שם, רק כדי ליישר קו עם האמונות הרווחות בבית.
טובים, רשעים וסוף טוב
על פי גרסתם המקובצת של בת החמש ובן השבע אפשר היה להבין שמערכת החינוך יודעת להנחיל לטף את הכרונולוגיה. כל גיבורי הפרשה הופיעו בדיווח של ילדי, שנקטע כמובן במריבה על הסדר הנכון של עשר המכות. ברור לגמרי מי הטובים ומי הרשעים ומדוע, וגם ברור שהסוף טוב ויצאנו ממצרים ועכשיו אנחנו לא עבדים ובגלל זה קיבלנו חופש מהגן ומבית הספר. אבל כישלונה של המערכת (החילונית) התגלה כששאלתי מי הוציא את בני ישראל ממצרים.
"משה", פעו הקטנים והלכו לייצר עוד תינוק פלסטלינה. כשנגיע סוף סוף לליל הסדר, השיא הדרמטי למגוון ההכנות, האירועים והמידע שנצברו במהלך השבועות האחרונים, הילדים יתפלאו ודאי לגלות כי התינוק האהוב והמנהיג הגיבור בכלל לא מוזכר בהגדה. אפילו לא פעם אחת. אפילו לא בשמו.
אבל בעצם, הם לא יוכלו לגלות זאת לבד. אני אצטרך לבשר להם ולשכנע אותם שלמרות העדר הגיבור שלהם, עדיין ראוי לקרוא בהגדה, כמידת יכולתנו המוגבלת בשלב זה של חייהם. ועוד אצטרך להסביר להם, כי בניגוד גמור לנראטיב האלטרנטיבי של מערכת החינוך החילונית, מי שהוציא את בני ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה איננו משה כי אם אלוהים - זה שהתגלה למשה "בעציץ שלא נשרף", כדברי בתי.
תודה לאלוהים
אלוהים הוא דמות בעייתית בעולמם של חילונים, וודאי כאלה שיש להם ילדים שנוטים להאמין בו. אבל מה לעשות שהוא הכרחי לגמרי בחג הזה, אולי יותר מאשר בכל חג אחר: תקראו קצת בהגדה ותראו כמה טכניקות-זיכרון, משחקי הפעלה, חידונים וספירות מלאי יש בה, שכולם יועדו לקיים את "והגדת לבנך" ובכולם ברור מאוד מה אומרים לטף: תודה לאלוהים על גאולתנו מעבדות והוצאתנו מארץ מצרים.
אם מעיינים בטקסט הזה בקפדנות, אפשר למצוא בו המון דרכים להנכיח את אלוהים ברצינות בסיפור המעובד לצרכני מערכת החינוך. למרות המאמצים הדידקטיים, למרות ההגדות המאויירות וההפעלות המרובות וחדוות האפיקומן המובטחת ועשרות דפי הצביעה שכבר מצאו את דרכם לפחים, דמותו של אלוהים עדיין לא מצאה לה את המקום הראוי בסיפור שילדים חילוניים גדלים עליו.
וכאן, אני חושבת, מתחיל הבלבול המאפיין את יחסם של מבוגרים ישראלים רבים לחג הזה. אם בני חוזר מכיתה א' ומבשר לי שאסור בשום אופן לאכול חמץ בחג בגלל שמשה אמר לבני ישראל לאפות מצות מהר, ובאותה עת ממש הוא מלמד אותי שמוכרחים לקנות צלחת מיוחדת כזותי של סדר פסח ובגדים חדשים לכו-לם ושאני חייבת למלא לו את הכיסים באגוזים, עכשיו ומיד – אני חייבת נשימה ארוכה.
אחרי הנשימה, מגיע לילד הסבר. שלא כל היהודים אוכלים רק מצות בפסח. ש"אסור" הוא עניין יחסי שקשור באמונה ובנכונות לעמוד במיני התחייבויות קשות שנובעות מן האמונה. יש משפחות שמוכנות לזה ויש בתים שבהם עומדים בהתחייבויות כאלה, אבל בבית שלנו – לא. ואם נדמה לו שאנחנו מפרים איזה ציווי חמור של המורה שלו, אז הוא טועה. הבעיה איננה שלנו. הבעיה היא בניסוח הציווי ובהנמקה שלו.
אלוהים והדיסוננס הקוגנטיבי
חילונים שמתעקשים על ליל הסדר כמפגן של משפחתיות לתועלת הילדים, חילונים שמשננים להם את הקושיות כדי שיגררו אנחות התפעלות מדודים ודודות בעודם מזמרים (בחן, תמיד בחן) את המלים המשונות, חילונים שאינם יודעים מה להגיד לבניהם בעניין המרכזי שלשמו התכנסנו – סדרה של שבחים לבורא עולם על נפלאותיו, מנציחים את המועקה שהם עצמם חווים ביחס לחג הזה ולריבוי "מצוותיו", מדקורציה חגיגית לשולחן, דרך רכישת מתנות לכולי עלמא ועד חובה להכין קניידלעך. כל אלה מלווים בדיסוננס קוגניטיבי בלתי פתור, כזה שיוצר לחצים מיותרים ומצוקות חסרות-פשר בעונה זו של השנה.
כי מה בעצם אנחנו עושים שם, ליד השולחן המעוצב יפה כל כך ובין אדיו הניחוחיים של מרק העוף? מה אנחנו מספרים לילדים שלנו? האם אנחנו מוכנים לעמוד מאחורי הסיפור הזה, בטוחים ונחושים באמיתותו, או שאנחנו מפיקים כאן הצגת ראווה לא ברורה, שמתחילה בתינוק פלסטלינה ונגמרת באופניים חדשים למוצאי מצה קטנה עם שם ארמי?
התשובה הפשוטה לכל השאלות הללו מצויה במקום אחד בלבד: באמונה. מערכת החינוך החילונית מדירה את רגליה מן המקום הבעייתי הזה, ובעשותה כן, היא מאפשרת גם להורים – שהיו חניכיה – להמשיך ולא להידרש לנוכחותו של בורא עולם בסיפור יציאת מצרים. אחרי הכל, את אלוהים קצת קשה לצייר או לצבוע, וקשה עוד יותר להניח אותו בתיבה זעירה, מאחורי הקערה המיוחדת והמצות.
