יהדות

כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

מתוך המחנה

הם דתיים אורתודוכסיים, חובשי כיפה ושומרי מצוות, אבל הם גם אנשי שמאל. סתירה פנימית? אורי יסעור חושב שהם הסיכוי היחיד שלנו. ממשיכים לחפש תשובה

אורי יסעורפורסם: 30.03.07 , 09:45

השנה הייתה 1967, חודש יוני. ממשלת ישראל דנה בהמשך הלחימה. צה"ל כבר כבש את הגדה המערבית, רצועת עזה ואת חצי האי סיני. על הפרק עמדה השאלה האם לנסות ולכבוש גם את רמת הגולן. בניגוד לדעת חבריו אמר אז אחד השרים: "אנחנו צריכים להיזהר שלא להיתפס לשיכרון הניצחון".

יומיים קודם לכן, בזמן שהממשלה חגגה את כיבוש ירושלים המזרחית וצה"ל התקדם ללא התנגדות ברחבי הגדה המערבית, הזכיר אחד השרים את טבח כפר-קאסם, וביקש להוציא הוראה מיוחדת לחיילים להיזהר ביחסם אל האזרחים הערביים ורכושם.

הראשון מבין השניים היה שר הדתות זרח ורהפטיג, השני שר הפנים חיים משה שפירא, שניהם מנהיגי המפלגה הדתית-לאומית – המפד"ל.

כיבוש הכותל (צילום: דוד רובינגר)

הקשר הברור בין אמונה דתית לעמדה פוליטית נראה בימינו מובן מאליו – כמעט טריוויאלי לציין שכיפה סרוגה משמעה אמונה בזכותו של העם היהודי להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל. כל כך טריוויאלי, שמפתיע בכל פעם מחדש להיווכח כמה הקשר ההיסטורי הזה הוא בעצם צעיר.

מיהו קוקניק?

שי בנימיני לא אוהב להיות מוגדר כ'שמאל'. הוא היה מעדיף להיקרא 'פרגמטיסט', 'רציונלי' או 'ריאלי'. לפני ארבע שנים הקים יחד עם חברים את התנועה 'ציונות דתית ריאלית', שהוא משמש כיושב הראש שלה.

"הזהות שלי התפתחה עוד הרבה קודם לכן", הוא מספר. "כנער הייתי חניך בני-עקיבא למופת, כלומר ימני למהדרין. בצבא נחשפתי למה שקורה בשטחים, וראיתי את המכלאות ההמוניות בהן כלאנו פלסטינים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. אחרי שהשתחררתי נחשפתי להגות הקשורה לציונות הדתית שלא נתקלים בה במערכת החינוך שלנו, כמו זו של ישעיהו ליבוביץ'.

"בהדרגה יצאתי ממסגרת החשיבה הדוגמטית שהייתי כלוא בה. הציונות הדתית חיה כבר 40 שנה בתוך הבועה של א"י השלמה, כשהחזון היחיד הוא זה של הרב צבי יהודה קוק. כשאתה גדל על המיתוס של אתחלתא דגאולה, קשה להוציא את הראש החוצה ולראות זוויות אחרות".

העלייה לחומש (צילום: גיל יוחנן)

המתנגדים לזרם המרכזי של הציונות הדתית נוהגים לכנותו 'קוקניקי'. בעיקר על שמו של הרב צבי יהודה ופחות על שמו של אביו, הראי"ה קוק. ביטוי זה, על הטיותיו השונות ('קוקיסט', 'רב-קוקי', שלא לומר 'קוקיוני'), טומן בחובו את הטענה כי תפיסת העולם המקובלת על רוב הציבור הציוני-דתי, המעמידה את קדושת הארץ ויישובה בראש הסולם ההלכתי והמעשי, אינה אלא אופציה אחת מני רבות. אבל האם באמת אפשר לבטל את המרכזיות של יישוב הארץ בהלכה היהודית?

"מצוות יישוב הארץ לא נמנתה על ידי הרמב"ם בין תרי"ג מצוות", עונה בנימיני. "זה משהו שלא למדתי במערכת החינוך הדתית. רק אחרי גיל 20 גיליתי את זה ונדהמתי. אני לא מזלזל בקשר העמוק לחברון ולשכם, אבל כמצווה מדובר במקרה הטוב בסוגיה הנמצאת במחלוקת הלכתית".

"יותר מכך, אם לראשי הציונות הדתית כל כך חשוב שמדינת ישראל תקיים מצוות, איך הם משלימים עם זה חילול השבת ההמוני? עם זה שהמדינה מאפשרת לתושביה לאכול נבלות וטרפות. אלה מצוות דאורייתא, ועל זה הם לא נלחמים, אז מה נתפסתם דווקא על זה? ובכל מקרה, הרי את מצוות יישוב הארץ אפשר לקיים גם בתל אביב".

בן אברהם

עבור מיכאל מנקין, אין כאן בכלל קושי. "יש לא מעט סוגיות בהלכה שדורשות ממני התמודדות, מעמד האישה לדוגמא. אבל אני לא רואה שום בעיה הלכתית עם תפיסת העולם הפוליטית שלי. אני מאמין בקיום האל, אני מאמין במעמד הר סיני, אני אוהב את העולם ההלכתי ואני לא מאמין שלעם אחד מותר לשלוט על עם אחר. אני לא מאמץ את הנראטיב הקוקניקי ואת הפרשנות שלו להלכה, שעם כל הכבוד היא רק אחת מבין מספר פרשנויות אלטרנטיביות".

מנקין, בן 27, חובש לצד הכיפה שני כובעים נוספים. תחת האחד הוא משמש כפעיל מרכזי בתנועת 'שוברים שתיקה'. תחת השני הוא פועל באירגון 'בני אברהם'.

עצם הכללתו של מנקין בכתבה אחת עם שי בנימיני היא עדות לא רק לשטחיות הבלתי נסבלת של התקשורת הישראלית בכלל ושל כותב שורות אלה בפרט, אלא גם לטענה הפסבדו-מדעית כי הכל יחסי: אם הקורא הסביר היה משוחח עם שני חילוניים בעלי תפיסות עולם דומות לשניהם, היה טוען כי תהום פעורה ביניהם. בעוד שבנימיני פונה אל הציבור הדתי בשם הפרגמטיזם ועיקרון המציאות, מדגיש מנקין דווקא את המוסר כאספקט המרכזי. אולם בהשוואה לציבור אליו הם שייכים, נראים שניהם כמעט באותו מקום – על הגדר.

מהו יהודי?

רוב מקימיה ופעיליה של 'שוברים שתיקה', האוספת עדויות של חיילים ששירתו בשטחים, הם דתיים או דתיים לשעבר. מנקין לא רואה בכך מקריות. "ברעיון של תיקון מציאות על ידי דיבור", הוא אומר, "של לקיחת אחריות על ידי דיבור, יש אלמנט בסיסי של חזרה בתשובה, בהקשר היהודי שלה".

בכובעו השני כאמור, פעיל מנקין בתנועת 'בני אברהם', המארגנת סיורים לחברון. "אם תלך בחברון, תראה כל 5 מטרים את המילה 'נקמה' מרוססת על הקיר. אני צריך לעשות שמיניות באוויר כדי להסביר למה זה לא יהדות?! אני לא גדלתי על ביטויים כמו 'גבורה' ו'נשמת האומה' – אני חושב שהם שייכים יותר לתנועה הציונית החילונית או ללאומיות האירופית של המאה ה-19 מאשר לדת.

"נקמה" על בתי חברון (צילום: חנה קלדרון)

"פעמיים-שלוש בשבוע אני מגיע לחברון. אני הולך לשם כאדם דתי, ואני מאד מודע לכיפה שיש לי על הראש. קשה לי לראות את מה שהדת שם מייצגת – אלימות, גסות-רוח. בדת שלי יש עדינות, ענווה, שקט – זה הטיפוס היהודי בעיני, לא זה שאומר 'אני יכול לעשות הכל, אני גבר יהודי'".

מנקין צבר לא מעט חוויות לא נעימות בהתקלויות עם אותם גברים יהודיים. "כבר קרה שזרקו עלי אבנים וקראו לי נאצי. זה לא מעלה לי תהיות לגבי הכיפה שלהם, ולא לגבי הכיפה שלי. בהחלט יכול להיות שהם דתיים יותר טובים ממני, אבל אם הם מתנהגים כך הם פחות טובים כבני אדם".

מצד שני, הוא אומר, "מאד חשוב לי להיות מסוגל לנהל שיחה עם אנשים שלא חושבים כמוני". מסתבר שמנקין לא רק מנהל שיחה עם יריביו הפוליטיים, אלא גם מתפלל איתם בצוותא. מדי פעם, כשיש לו פנאי ומגיע זמן מנחה, הוא מצטרף למתפללים במערת המכפלה.

תפילה ומחאה בחברון (צילום: רויטרס)

"כשאני נכנס למערת המכפלה אני אומר לעצמי 'בוא'נה, יהודים התפללו כאן לפני הרבה זמן. זה מרגש. כנ"ל לגבי הכותל, כנ"ל לגבי הרי יהודה. אני לא מדבר על אהבת הארץ במובן מיסטי-פאנתיאיסטי, כאילו האבנים הקדושות מדברות אלי, אלא לחיבור היסטורי-מסורתי. את אותה תחושה, אגב, אני יכול לחוש גם בבית-כנסת ישן בפולין שדורות של יהודים התפללו בו".

עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנְוֵה דּקָלִים נֶהְפָּכֶת

המרואיין השלישי לכתבה זו חזר בו כמה ימים לאחר שיחתנו, ביקש שלא אזכירו בכתבה והחזיק בדעתו גם אחרי ניסיונות השכנוע המסיביים שהפעלתי עליו. למרות חוסר הנוחות שבהבאת דברים שלא בשם אומרם, בחרתי בכל זאת לצטט חלק קטן מדבריו, בהם העניק פרשנות תיאולוגית אלטרנטיבית להתנתקות. כשאתם קוראים אותה, אנא האמינו לי שהדברים נאמרו בכאב, ללא שמץ שמחה לאיד.

"המתיישבים ברצועת עזה קיבלו נבואת חורבן. כמו הנבואה של יונה על נינווה, גם לנבואה הזו היה תאריך. ברור לי שלאנשים קשה לומר שהם טעו בדרכם, אבל זה עדיין מדהים שאף אחד לא עשה את ההקבלה המתבקשת, ולא שאל מדוע הקב"ה מתכוון להחריב את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

פינוי בית הכנסת בנווה דקלים (צילום: איי.אף.פי)

"על פי ספר יונה, הקב"ה רצה להחריב את נינווה בשל חמס, כלומר גזל. לגור על אדמה של פליטים שאין להם מים לשתות זה לא גזל?! נינווה חזרה בתשובה ולא נחרבה. גוש קטיף לא חזרה בתשובה. גם ירושלים נחרבה ואנחנו מתאבלים על החורבן, אבל היהודים תמיד שואלים את עצמם בשל מה חרבה ירושלים. לא אומרים 'נבוכדנאצר החריב את ירושלים', כי ברור שהוא לא היה אלא שליח האל".

שכר ועונש

שאלתי את מנקין לדעתו על כך. "אני לא יודע בדיוק איך הקב"ה פועל, ואיך עובדת מערכת השכר והעונש. אבל לא יכול להיות שיגידו בציבור הדתי ששרון, אולמרט, חלוץ וקראדי נענשים על ההתנתקות, ויתעלמו מעצם התרחשותה. אם הדחה מתפקיד רמטכ"ל זה עונש, אז גם לגור בקראווילה זה עונש.

"מעבר לכל השאלות הפוליטיות, הדבר שהכי הפריע לי בגוש קטיף זה הניצול של הפועלים הפלסטינים. 40 שקל ביום בלי תנאים סוציאליים – את זה אי אפשר לתרץ בפוליטיקה או באידיאולוגיה. גם אם הם היו מאד נחמדים אליהם, מבחינה דתית זה פסול. אם זו הסיבה לפינוי אני לא יודע. אבל זה בטח לא הועיל. בהקשר הזה, מה שחסר בציונות הדתית זו היכולת להגיד 'אני לא יודע', 'קטונתי'".

בלי מאניה-דיפרסיה

מהפגישה עם מיכאל מנקין יצאתי במצב רוח מרומם (ולא רק בגלל חצי הליטר בירה שלגמתי). יש משהו אופטימי ברעיון של שמאל דתי. האנרגיה של מנקין, אם לשאול מונח משפת הניו-אייג', לא נשאבת מהכאן ועכשיו, אלא ממקור אמין ועמיד יותר. לכן, בניגוד לשמאלני החילוני הממוצע, הוא לא קבור בשנים האחרונות תחת הררי ייאוש, ציניות ודיפרסיה. ובניגוד לחובש הכיפה מהזרם המרכזי, הוא גם לא שקוע עד צווארו בתפיסות עולם דוגמטית.

העבודה על סדרת הכתבות הזו חשפה אותי לאנשים רבים דוגמתו של מנקין, בין אם חובשי כיפה ובין אם לאו. אנשים המנסים ומצליחים לשלב בין תפיסת זהות יהודית עמוקה לבין תפיסת עולם הומניסטית עמוקה לא פחות, מבלי שאחת תבוא על חשבון השנייה.

אין דרך לומר זאת בלי להישמע פומפוזי, אבל אומר זאת בכל מקרה: אני מאמין שסיכויי ההישרדות שלנו כחברה תלויים במידה לא מבוטלת בכך שיימצאו בקרבנו עוד ועוד אנשים מהסוג הזה. זו כבר מחשבה אופטימית מעט פחות.

מחפש תשובה: