מיקי גולדווסר כותבת לבנה: אנחנו לא מרפים

ערב חג הפסח תשס"ז. בעוד שכמעט כל עם ישראל ייסב הערב (יום ב') על שולחן הסדר ויחגוג את יציאת עם ישראל לחירות, ישבו בני משפחות החיילים החטופים סביב השולחן החסר, ויצפו ליציאתם של הבנים לחופשי. על החגיגיות של ליל הסדר ושמחת החג, יעיבו הכיסאות הריקים שלרגע לא יפסיקו להזכיר שהבנים טרם שבו הביתה.

לקראת החג, כתבה מיקי גולדווסר - אמו של אודי - מכתב לבנה השבוי, והוא מפורסם באמצעות ynet. הרי הוא לפניכם:   

אודי ילדי,

ערב פסח היום, חג החירות. את הפסח השנה נחגוג מפוצלים. אבא, יאיר ואני נהייה אצל דודה נורית ודוד איתן. קרנית, דניאלה, עומרי, יהל ורותם אצל סבתא מרים. גדי עדיין בהודו. מעולם לא חגגנו כך אף לא אחד מחגינו. תמיד היינו כולנו יחד, צוחקים, מלהגים, משתטים והעיקר – שמחים עד בלי די. הערב, נשתדל להעלות חיוך על פנינו לאות תודה למארחנו. נשתדל.

אודי, אני חייבת לספר לך, פנו אליי משפחות לא מעטות שרצו לא לחגוג את הפסח השנה, לאות הזדהות איתנו - שלוש המשפחות אשר בניהן עדיין לא יצאו לחירות. משפחות אשר אין אנו מכירים אותן. אולם אני, אמך, בקשתי את אותן משפחות נהדרות לא לוותר על החג, אלא לחגוג אותו על אפו וחמתו של זה הרוצה להחלישנו, להביסנו. לחגוג עם ציון מקום ריק – כיסא ריק – הכסא של גלעד, אלדד ושלך.

אני מבטיחה לך שאף אחד לא יוכל לנו - לא החיזבאללה ולא החמאס, ולא ניתן להחליש אותנו גם מבית. אנו נפדה את שחרורכם, ולא ייצא אף ילד לצבא בתחושה שלא נעשה די למענו. כי מלחמתנו, היום, לשחרורכם – היא ערובה לשלומם של הבנים של כולנו, מחר. עם ישראל ערב זה לזה.

אודי, אני משערת שאינך יודע איזה יום היום, אם השמיים כבר כחולים ואביב בפתח. אולי נישאים אליך ריחות פריחה (ואם האלרגיה מציקה לך, דע שהפריחות בעיצומן), אולי אתה מצליח לשמוע ציוצן של ציפורים חולפות – נודדות, ואולי מחשבותיך הן שנודדות. אבל אנחנו, כאן, איתך בכל רגע ורגע משעות היום והלילה. ואנחנו לא מרפים. ואנחנו לא נחלשים. אף אחד לא יביס אותנו.

חג שמח לך, ילדי. חג שמח לכל בית ישראל.

אמא מיקי