עובדים זרים וסוחרים מנסים לשרוד בתחנה הישנה
עשרות פיליפינים משוחחים בטלפונים ציבוריים, ממירים את משכורתם לדולרים אצל חלפנים, ושומרים על קשר עם הבית, במקומות שנבנו במיוחד עבורם. סיבוב נוסף בתחנה המרכזית הישנה
בתחנה המרכזית הישנה יש הכל: פשע, זנות, הזנחה וייאוש טוטאלי. "מה יש לך לחפש שם בכלל"?, רטן אלי נהג המונית, בדרכנו לשם. "חוץ מעובדים זרים איש לא מסתובב במקום. אתה צריך לדעת פיליפינית כדי להבין מה עושים שם כל הזרים האלה".
ואכן, כשהגענו ללב ליבה של התחנה, חשבתי לרגע שאני נמצא בעיר מנילה שבפיליפינים ולא בתל אביב. להיכן שלא הבטת ראית עשרות פיליפינים, משוחחים בטלפונים ציבוריים (כן יש עדיין כאלו), ממירים את משכורתם לדולרים אצל עשרות חלפנים, ושומרים על קשר עם הבית, במקומות שנבנו במיוחד להם. "יש לי כאן עשרה מחשבים", מספר יוסי, בעל קפה אינטרנט. "העובדים הזרים הם היחידים שנכנסים לכאן, כי ככה הם שומרים על קשר בזול עם המשפחה שלהם בבית.
"אני ממש מאושרת לדבר עם המשפחה שלי דרך האינטרנט", ציינה מריה הלקוחה, כשעל הצג מולה ריצדו לא פחות משש דמויות שונות. "הנה כאן אחי בערב הסעודית, פה בעלי ובני בפיליפינים, והנה עוד חברי משפחה במקומות שונים בעולם". מריה הוסיפה, כי היא מבלה את ימי ראשון בתחנה על מנת לשוחח עם המשפחה, בגלל שלא מאשרים לה גישה למחשב במקום עבודתה, ובדירתה מחשב זה רק בגדר חלום רחוק. "אני משלמת 12 שקל לשעה ומשוחחת עם המשפחה בכל העולם, כל יום ראשון", סיפרה.
ב"קפה האינטרנט" הצפוף, דחוסים להם כעשרה מחשבים, מולם יושבים המשתמשים זה לצד זה, כשמכל עמדה בוקע בליל שיחות. הרעש איום ומציק, כשכל אחד מהמשתמשים מנסה לגבור על קולו של שכנו. מדי פעם, שומעים התפרצות של צחוק, כשבאותה שנייה מישהו בוכה בעמדה אחרת. "מדהים מה שאתה רואה כאן", מוסיף יוסי המנהל, "יש כאן סצנות שכתובות רק בטלנובלות - פרידות, גירושין, גילויי אהבה, והכל בצורה הכי לא פרטית שיש, לצערי, כי גם ככה הפרנסה כאן בדוחק. בימי ראשון אנו עובדים עם עשר תחנות, אבל במהלך השבוע הכל מת", מצדיק האיש את פשטות המקום.
"מת זה לא מילה", מקונן אלכס, חלפן, מאחורי הזכוכית המשוריינת. "הורגים אותנו פה לאט ובטוח. אנו בסיכון הכי גבוה, כי אצלנו יש את הכסף המזומן. אני לא מעז לצאת מהעמדה שלי במהלך היום. גם ככה יש כאן עשרות חלפנים, מה שאומר שאנו נלחמים על כל אגורה שחוקה אותה נרוויח בעמלות ההמרה".
הסיבה העיקרית לחוסר התנועה במקום היא העובדה שכל קווי האוטובוסים עברו לתחנה המרכזית החדשה. גם הפיגועים האחרונים לא תרמו יותר מדי. "מה אני אעשה?", שואל אותי רוכל רחוב בן 75. "היום יום ראשון ובגלל שהזרים הולכים לכנסייה אני יכול 'לגרד' כמה שקלים. מעבר לזה אני לא יודע מה יעלה בגורלי. מה אעשה? גם אם הם קונים זה בכמה שקלים בודדים, לא נראה לי שאני אצליח לשרוד עוד זמן רב ככה. זה הסוף שלי פה".
באחת הפינות ראיתי עשרות נשים פיליפיניות רוכשות בלהיטות בגדים. ניגשתי ושאלתי את הרצל, בעל החנות, האם יש לו משהו שאין לאחרים, כי אחרת אי אפשר היה להסביר את ההסתערות. "איזה הסתערות בראש שלך? הם קונים כאן כי לי יש עודפים והסחורה זולה וטובה - חולצות בעשרה שקלים בלבד, כך שהשמועה עשתה לה כנפיים. בכל מקרה העבודה ירדה מאוד, ורק בימי ראשון אני מקבל קצת חמצן, כי זה יום חופש שלהם. בשאר השבוע אני מוכר כמה חולצות ביום ב-40 שקל – לך תשרוד".
"אני משוחח עם אשתי והבן שלי", מתרגש ג'ובי. "תראה, תראה איך הקטן מנופף לאבא", אמר, וליבי נחמץ למראה הילד בן השנתיים שיכול לתקשר עם אביו רק דרך מצלמת האינטרנט. אם חשבתי שהמציאות העגומה הזו היא קצרת מועד, באה תשובתו של ג'ובי והיכתה אותי כקורנס אדיר. "בעוד שנתיים וחצי אראה אותם שוב. עד אז אני מחויב להישאר כאן, וכמובן שאין אפשרות שהם יגיעו לביקור".
"אני באה לרכוש כאן, כי איש לא מעז להסתובב פה, ולכן המחירים כה נמוכים", מספרת אמרלינדה. "אנו באות חבורות של בנות ועושות קניות מרוכזות". הרצל מכיר תודה לעובדים הזרים ומוסיף, "הם קונים הרבה יותר טובים מהישראלים. לא גונבים, לא מתמקחים, לא מתווכחים, והכי חשוב לא עושים לך טובה שהם קונים. גם אני וגם הם עובדים בעבודה קשה שלא תמיד משתלמת, אבל כאן בחנות המציאות שלנו מתמזגת, ולכן יש לנו שפה משותפת".
