התיאטרונטו בא לעכו - הקהל לא בא

שקט היה אמש בערב הפתיחה של פסטיבל התיאטרונטו. בגני הפסטיבל בעכו העתיקה, שבימים כתיקונם הומים אדם, קיבלו את טפטוף הבאים במיצגים ומיצבי חוצות צבעוניים של תלמידי מגמת התיאטרון של סמינר הקיבוצים שהוסיפו מעט צבע, ואווירה פסטיבלית שנעדרה בשל מיעוט הבאים. זו השנה הראשונה בה נערך התיאטרונטו בעכו ועל פי כמות הקהל יש לקוות כי פרנסי הפסטיבל - משרד התרבות ועיריית עכו - לא ימהרו לוותר ויתנו לפסטיבל במיקומו החדש את הזמן הדרוש לו בכדי להיבנות.

מתוך 5000 הכרטיסים שהוצעו למכירה, נמכרו עד כה 1500 כרטיסים בלבד. באירוע הפתיחה הכריז ראש העיר, שמעון לנקרי, כי תושבי העיר יוכלו ליהנות מכרטיסים ללא תשלום להצגות הפסטיבל. פתיחת השערים לקהל העכואי יאפשר למלא את האולמות הריקים למחצה אבל חשוב מכך, יעשה לקירוב התושבים לעשייה התיאטרונית שבתוך חומות העיר העתיקה, כך מקווים בפסטיבל.

במשך שנים היה פסטיבל המונודרמות מנת חלקם של תושבי המרכז. בעצם העברתו לעכו ביקשה העיר הצפונית למצב את עצמה כעיר שממרכזת לתוכה עשייה תיאטרונית איכותית. עכו עשתה את זה עם הפסטיבל לתיאטרון אחר שהפך למוקד עלייה לרגל ועם פסטיבל מסרחיד להצגות יחיד בשפה הערבית שחגג חמש שנים להיווסדו. אם יספקו לו חמצן תקציבי, הוא יעשה את זה שוב עם התיאטרונטו. שר התרבות, ראלב מג'אדלה, שנכח באירוע הפתיחה, הבטיח שיעשה ככל שביכולתו לסייע לעיר עכו להתפתח כמרכז תרבות. על מנת לעשות זאת, יידרש משרדו להציב רשת ביטחון תומכת באירועים מסוג זה שנאבקים על קיומם. בפסטיבל היו רוצים לראות גם גופים נוספים כמו מרכז פרס לשלום והאיחוד האירופי מתגייסים לסייע לפרויקט שלדידם מציב את העיר המעורבת כמודל לדו קיום. "קיבלנו הרבה מחמאות על היוזמות התרבותיות שלנו אבל הבקשות שהגשנו לסיוע נדחו", אומר אלברט בן שלוש מנכ"ל הפסטיבל, "במקום לדבר על דו קיום, שיסייעו לנו לקיים אותו".

הצגות התחרות עוסקות השנה בקשת רחבה של נושאים אקטואליים לצד סיפורים אישיים. בין ההצגות: "הילד", שנכתב בהשראת המחזה הצרפתי מאת ריימון קוס, בעיבוד מעודכן, מאוזרח ומלא דמיון שכתבו במשותף רבקה משולח והשחקן רועי אסף. גיבור ההצגה הוא ילד שגדל בישוב פריפריאלי ומשתף את הקהל בתמונות חיים. חוויות ילדות, גילויי מיניות ראשונים, מבט קצת אחר על עולמם של המבוגרים, מפגש עם המוות ושאלות שלחלקן הוא מוצא תשובות ובחלקן נשארות לא פתורות עבורו. על במה מינימליסטית שחקן וחבל, אביזר שעשוע לכאורה, שהופך מול עיני הקהל במעשה קסם לעשרות דימויים. רגע אחד הוא כסא נדנדה, באחר הוא מסגרת ללוח בכיתה ושער כדורגל, הוא משמש מיטה או חבל משחק אבל גם חור של מנעול דרכו הוא מציץ על מעשי האהבה של הגדולים.

רועי אסף הוכיח את עצמו כשחקן רב גוני ובעל יכולות אקרובטיות גם בהפקה "איזבלה", שהעלתה יעלי רונן בתיאטרון באר שבע, אך הפעם הוא התעלה על עצמו בהצגה מורכבת אותה הוא סוחב על גבו בגאון ללא עזרתו של במאי. הוא מביא סיפורי שכונה בלי להפוך אותם לקריקטורה פרובינציאלית ומציג את עולם הילדות מבלי להתיילד וללא כל צנזורה. התוצאה היא הצגה שובה, ישירה ונוגעת ללב שמחזירה את הצופה לשעה קלה אל רגעי התום ואל עלבון ההתפכחות. ראוי לציון מיוחד פסקול ההצגה שהלחין ומבצע יצחק שושן. המוזיקה, שלעתים נשמעת כמו תפילה ולעתים מהדהדת כמו גלים תת קרקעיים, ממקמת את ההתרחשות בישראל ומלבישה וממלאה את החלל העצום של אולם האבירים המשופץ באווירה.

הצגה נוספת שחוזרת בעקיפין אל הילדות ומכאוביה היא עיבוד לסיפור "מישהו נפל" מאת חגי ליניק בבימויו של אילן תורן ובכיכובו של אורי הוכמן. זהו סיפורו של אח שכול שמקבל על עצמו את תפקיד המבשר במסגרת שירות המילואים שלו. רגע לפני שהוא דופק על דלתה של משפחה לבשר על מותו של הבן הוא חוזר אל השכול הפרטי שלו, נזכר ברגע ההוא באמצע שיעור תורה כשחבר משפחה בישר לו על אחיו שנפל. "אז מה אם נפל? זה קורה. שיקום", חשב הילד שהיה. בהצגה הוא מתלבט, מהסס לפני הנקישה על הדלת שתשנה את חייהם של אלה שמאחוריה. הטקסט זורה פיסות מידע, התמודדויות יומיומיות של אלה שחוו שכול. נושא השכול שהיה ולמרבה הצער ימשיך להיות אקטואלי בישראל, מטופל במחזה ביד רגישה ובעידון ומצליח בדרכו המחויכת של הוכמן לאפשר הצצה אל החיים את החוסר. מי שמכיר את הוכמן מהצגות קודמות, שברובן יש נגיעות קומיות, יגלה בהצגה צד שונה, מרוכז ומרוכך יותר. חזקה במיוחד הסצינה שבה הוא מתאר במילים ריטואלים, עצות עשה ואל תעשה לאלה שנגע בהם מלאך המוות.