שתף קטע נבחר
צילום: ויזו'אל/פוטוס

"עדות אחרונה למבנים שהיו ואינם עוד"

שש תמונות של בית הקירור בו עבד סבו, אותן האדריכל שרון רז צילם בחטף לפני כשבע שנים, הפכו עם הזמן לפרויקט תיעוד רחב היקף של מורשת הבנייה הישראלית ההולכת ונכחדת - ולאתר "אדריכלות נעלמת" שהקים. "המבנים הנטושים הם כמו חיות פצועות שסוגרים עליהן", הוא מעיד. מדור על מתנדבים יוצאי דופן

 

 

השיטוט בחברת האדריכל שרון רז, המתמסר כל-כולו לפרויקט תיעוד של איש אחד , מלווה בתחושה עגמומית. כל אימת שהוא מקרב את מצלמתו לעיניו היא איננה קולטת אירוע משמח או אתר תיירותי מלהיב, אלא מבנים מוזנחים שהופקרו לגורלם - וכל שנותר להם הוא לחכות לכף הדחפור. "המבנים הנטושים והבודדים הללו הם כמו רקמות חיות עבורי, חיה פצועה שסוגרים עליה", מתרגש רז ומצביע על מבנה אומלל שסביבו צומח במהירות אתר בנייה. "אני מעריך את האדריכלות הוותיקה ואת העובדה שהמבנים שירתו אנשים במשך דורות. חורה לי ההרס הלא פרופורציונלי והלא הגיוני שלהם", הוא מתאר בכאב. "הרי אנחנו חייבים לשמור משהו ממורשת הבנייה שלנו, כי היא עצם קיומנו ומי שאנו היום ומחר".

 

שבע שנים חלפו מאז רז עבר במקרה על פני בית הקירור הישן שבו עבד סבו, ושש התמונות של המבנה שצילם בחטף הפכו לפרויקט תיעוד טוטאלי מעורר השתאות. "כשראיתי את בית הקירור ירדתי מהמכונית ומשום מה חשתי צורך לצלם את המקום", הוא משחזר. "היתה לי רק מצלמת סטילס והילד שלי ישן במושב האחורי של הרכב, כך שהצלחתי לצלם רק כמה תמונות - מעשה שאני מתחרט עליו עד היום כיוון שכאשר שבתי המבנה היה הרוס כליל. באותו רגע החלטתי שאני מקדיש את חיי לשימור אתרים נטושים והקמתי את אתר "אדריכלות נעלמת", שכיום מכיל למעלה מ-4,000 תמונות של מבנים שרבים מהם אינם קיימים יותר".

 




 

תחושת שליחות ומחיר אישי כבד

"לפני כשנתיים האתר עלה לאוויר כגלריה פתוחה לציבור, במטרה להפוך את התיעוד לפרויקט שיתוף קהילתי", מסביר רז. "מאז, עשרות אנשים שלחו אליי תמונות והסברים משלהם, שמופיעים באתר לצד התמונות שאני מתעד. אני חש שמי ששולח תמונה או הסבר על תמונה שאני צילמתי הוא אזרח שאכפת לו, החל משמאי מקרקעין בדרום ועד לאותה אישה בת 65 מהצפון שמעבירה אליי תמונות באופן קבוע. כל אותם אנשים שותפים ביצירת ארכיון אורבני ולקסיקון אדריכלי, המיועד לכל מי שרוצה לראות אילו מבנים היו כאן ואינם עוד". 

 

לצד תחושת השליחות, הוא מודה כי שלוש וחצי שנות התיעוד הקדחתני גובות ממנו מחיר כבד. "עד-כדי-כך נכבשתי בפרויקט שהקרבתי למענו את הקריירה שלי וכיום, במקום להיות ארכיטקט עסוק, אני חי בצנעה", הוא מעיד. "אבל אינני מתחרט על דבר, ושיגידו אנשים מה שהם רוצים. כיום אני האדם הפרטי היחיד במדינה שמצלם ומתעד בצורה מסיבית שכזו מאות מבנים, מפרסם אותם באתר

ומחפש עליהם חומר כתוב. נכון, ישנם גופים חשובים ומבורכים שעוסקים בשימור, כמו "המועצה לשימור אתרים", אך איש אינו מתקרב לכמויות ולמגוון שאני מתעד".

 

המבנים הנטושים, הוא אומר, מאותרים על-ידיו פעמים רבות במקרה. "הרקע שלי כארכיטקט מוביל אותי לאזורים הוותיקים של ערים ויישובים ולעומקם של שדות ופרדסים ברחבי הארץ, ופתאום אני מגלה במקרה מבנה שאיש אינו מגיע אליו עוד". כך למשל המתחם בו צולמה הכתבה, בה ממוקם מבנה המיועד לשימור שעוד ועוד חלקים ממנו נעלמים במהירות. "תראה את המבנה היפהפה הזה", הוא מצביע. "באתר יש תמונה שלו בה רואים את הגג שכיסה אותו בעבר, ולך תדע מה אפגוש כשאגיע לכאן שוב. נכון שישנם מבנים רבים שמיועדים לשימור", הוא ממשיך, "אבל נתקלתי בלא מעט מבנים כאלה שנהרסו כדי שניתן יהיה לבנות במקומם מבנים חדשים שיזמים תכננו. היום אני כבר לא מאמין לשום גורם", הוא נאנח בייאוש. "התמונות שלי שוות אלף הבטחות לשימור שהופרו, הן עדות אחרונה למבנים שהחוק קבע שישוקמו אך אינם עוד".

 

"מה החלום שלך?", אני שואל את רז לקראת סיום הצילומים. "ראשית, להצליח ולתעד כמה שיותר מבנים לפני שהדחפורים יעלו עליהם", הוא משיב. "ובנוסף, עליי למצוא משאבים כספיים כדי שאוכל להמשיך ולעשות את מה שאני עושה. במצב הקיים", הוא מוסיף, "לא אוכל להמשיך עוד זמן רב, ועליי למצוא גופים שישקיעו בפעילות. אחרת, האתר שלי עלול להיעלם, ממש כמו המבנים אותם אני מתעד".

 

 

 

  • סדרת "החבר'ה הטובים" מחפשת מתנדבים המשתתפים בפעילות יוצאת דופן או כאלה שלא מחייבות השקעת זמן רב - אבל יוצרות שינוי ממשי. מכירים מתנדבים או יוזמות כאלה? שתפו אותנו במייל hevra@y-i.co.il

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"לך תדע מה אמצא כאן בפעם הבאה". שרון רז
צילום: שי רוזנצוייג
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים