נפטרה האם השכולה מקו 300 שאימצה מוגבלים
נלי פורטוגז, ששכלה את בתה אירית בפיגוע בקו 300 שאירע היום לפני 23 שנה, הלכה לעולמה בגיל 67. לאחר הטרגדיה היא אימצה ארבעה ילדים עם תסמונת דאון. "היא הגיעה איתם להישגים מדהימים והפכה כתובת לאחרים"
נלי פורטוגז ממושב כוכב מיכאל שליד אשקלון נפטרה אתמול (ד') בגיל 67 ממחלת הסרטן. נלי איבדה את בתה החיילת, אירית ז"ל, שנהרגה במהלך חטיפת אוטובוס בקו 300 בידי מחבלים ב-12 באפריל 1984. תשע שנים מאוחר יותר היא איבדה את בנה השני, דון, שנהרג בתאונת דרכים. אחרי הטרגדיה הכפולה היא אימצה ארבעה ילדים הסובלים מתסמונת דאון. בשנת 1998 הוענק לה פרס ראש הממשלה על תרומתה, ושלוש שנים לאחר מכן היא הדליקה משואה ביום העצמאות.
לאחר מותה של בתה אירית החלה נלי בניסיונות שיקום, והחליטה לאמץ שני תינוקות בעלי תסמונת דאון. הקשר נוצר דרך הבת הבכורה יונת שלמדה חינוך מיוחד ועסקה בתחום זה, בהמשך אימצו ההורים עוד שני ילדים נוספים בעלי תסמונת דאון, ונלי ראתה את גידולם כפרויקט חייה.
נלי פורטוגז וארבעת הילדים שאימצה (צילום: גדי קבלו)
בעלה של נלי, משה, סיפר ל-ynet על החודשים האחרונים לחייה: "היא היתה חולה מאוד. היינו אצלה לפני כמה ימים מכיוון שמצבה כבר היה מאוד גרוע. שוחחתי עם המטפלת של הילדים שאימצנו וכעת הם בכל מיני מסגרות שידברו איתם ויסבירו להם בעדינות מה קרה לאמא. אני לא חושב שהם יבואו להלוויה, זו מעמסה קשה עליהם. נלי היתה אשה שעברה המון התמודדויות בחיים ועכשיו מותה קשה לנו מאוד. נרצה לזכור אותה כאשה טובת לב, שהיה מגיע לה הכל".
בנה של נלי, דון ז"ל, היה נשוי למיכל ואב לשני בנים קטנים. אביה של מיכל, אבי פרחן שפונה מימית ומאלי סיני, סיפר: "זה היה משהו שקשה לראות, איך היא השקיעה את כל חייה בילדים הללו ונתנה להם הכל, טיפלה בהם בחום רב, השקיעה בהם במוזיקה רכיבה וספורט. היא הגיעה איתם להישגים מדהימים, היא הפכה כתובת לכל מי שהיה לו ילד כזה ולכל מיני ארגונים וקבוצות המטפלים בילדים כאלה".
אתמול התכנסו בני משפחתה וקרוביה בביתה ועטפו באהבה את האב משה. "היא היתה אשה מדהימה ומיוחדת מאוד, חמה עם חיוך תמידי על הפנים, אבל חיוך עם עצבות בפנים. זו אבידה מאוד גדולה. לעם בישראל היא היתה סמל", אמר אחד מקרובי משפחתה.
מיכל, אשתו של דון ז"ל, סיפרה כי למרות שהתחתנה שוב הקשר איתה נשמר באדיקות. "יש היום שלוש סבתות", היא אומרת. "אני לא יודעת אם היא הצליחה להתמודד עם הטרגיות, כי היא לימדה אותי את הצעדים הראשונים באבלות. ממנה למדתי על מותו של דון, היא הכינה אותי וידעה לדאוג לי מאוד. היא היתה אשה שדאגה לכולם. היא לא דיברה הרבה על האובדן שלה. היא הזכירה את זה במשפטים כאלה ואחרים כאשר אמרה לבני כמה אתה דומה לאביך. הם לא הלכו לאירועי זכרון של קו 300, היא היתה עסוקה עם הילדים".
לפנייה לכתב/ת 
