זהירות, דליפה גרעינית דתית

אנחנו חיים בתקופה שבה הדת הפכה לגורם מפחיד יותר מתמיד. מעשי הקנאות הגרעינית וקולות ההשמדה העולים מטהרן, המתאבדים המטורפים אותם פגשנו לכאבינו הגדול ברחובותינו, ואפילו אצלנו, רצח ראש הממשלה רבין ז"ל שנעשה בידי מאמין מטורף ורשע.

כאן נשאלת השאלה הכואבת, ואנסח אותה בזהירות אך בחדות: האם הדת עשויה להיות מסוכנת? התשובה שלי היא - כן.

האנרגיה המפעמת במאמין ובקהילת המאמינים משולה בעיני לאנרגיה גרעינית הזורמת בצינורות הכור הגרעיני. כשיש לנו דליפה בבית מאחד הצינורות שבתקרה שמעלינו, זה לא נעים, אבל זה גם לא נורא, זה בסך הכול מים. אך כשיש דליפה בצינור הנמצא בכור גרעיני, זה כן נורא, מהנקב הקטן פורצת אנרגיה מסוכנת, פראית, הרסנית. אנרגיה מכלה ומשמידה. וכל זה בסך הכול בגלל נקב קטן. האנרגיה הדתית באדם דומה לאנרגיה הגרעינית בעולם הפיזיקאלי.

פרשת השבוע, 'שמיני', מתארת דליפה הרסנית שכזו בכור הגרעיני ששמו המשכן האלוקי שבמדבר. היום השמיני לחנוכת המשכן, היה יום הרה גורל. כל הפעולות שנועדו להקדיש את המשכן ואת הכוהנים העובדים בו הסתיימו. הכוהנים הניחו את בשר הקרבן על המזבח והמתינו בדריכות , עם כל ההמון העצום שהתאסף בסביבות המשכן, לרדת האש האלוקית שתרד מהשמים ותבעיר ותאכל את הקרבנות. אש שמימית זו, לכשתרד, תהווה את האות כי מעשיהם של בני האדם היו לרצון לפני האלוקים.

לפי גירסה אחת בפרשנות חז"ל, האש השמימית בוששה מלרדת. ההמון העצום עמד כחום היום, מחכה לאות, והאות לא הגיע. ננסה לתאר לעצמנו את פניהם של המנהיגים, משה ואהרן. מבוכה? דאגה? עצבנות? פחד ואולי אימה? מה יקרה עכשיו? לאן הולכים מפה הלאה? ברגע זה של חרדה פרצו משורת המנהיגים המשותקים שני בניו הצעירים של אהרן הכהן הגדול, נדב ואביהוא. תחושת המצוקה הצמיחה אצל נדב ואביהוא דווקא תחושת אקסטזה, ותחושה של משיכה עצומה לגשר על הפער האיום. עם מחתות שבתוכם קטורת ואש, בידיהם הם פרצו כרוח סערה אל קודש הקודשים שבמשכן. בתוך המחתות הם הציתו אש זרה, אש אנושית שהאל לא ציווה עליה, שהרי בחנוכת המשכן יש מקום רק לאש השמימית.

התגובה האלוקית הייתה הרסנית. אש ירדה מהשמיים, ושרפה בו במקום את שני הכוהנים למוות.

מדוע התגובה האלוקית היתה כל כך חריפה? אי אפשר היה לסלוח להם? ומדוע בעצם יום החג הגדול מכולם, חנוכת המשכן והכנסתו לפעולה סדירה? מדוע ברגעים החגיגיים והגדולים הללו, צריך היה המוות של הכוהנים הצעירים להעיב על השמחה ? ובעיקר,הרי המניע שלהם היה טהור?

התשובה לשאלה, מחזירה אותנו לתחילת המאמר. רוחניות איננה רק דבר מה פיוטי, רך ועדין. היא דחף עצום למשמעות. היא מניעה את האדם הפרטי ואת החברה כולה למעשים, להתקדמות, לתשוקה אדירה לטוב טהרה וחסד. אך כל זה בתנאי שהאנרגיה כלואה בצינורות המתאימים, צינורות המתעלים אותה ומעדנים אותה. אחרת, האנרגיה קנאית והרסנית, היא מכלה את כל מי שרק נראה כמתכחש לה.

היהדות בנתה עולם שלם של 'צינורות' מתעלים ומגוננים. האנרגיה הדתית העצומה חייבת לזרום בתוך 'הצינורות' הללו. לצינורות הללו קוראים "המצוות". המצוות חודרות לפרטי פרטים, ומגדירות במדויק כיצד מותר וניתן לממש את האנרגיה הדתית. התורה אוסרת על מלחמת קודש מתמשכת. חכמי המשנה אסרו אפילו להוכיח את מי שאיננו שומר מצוות. ההלכה מבטיחה את דייקנותה של האנרגיה הרוחנית. פריצה קטנה של מסגרת ההלכה, הנעשית מתוך רוחניות וחיפוש אחר משמעות כמו במקרה של נדב ואביהוא, עשויה להביא לדליפה גרעינית הרסנית.

לכן, מצווים דווקא המאמינים ובעיקר מנהיגיהם להקפיד הקפדה יתרה לא רק על טיפוח האנרגיה הרוחנית אלא גם על כליאתה בתוך 'הצנרת' ההלכתית. וכמובן חייבים הם להקפיד הקפדה יתרה, על "דרך ארץ שקדמה לתורה", דהיינו על המוסר הטבעי, הפשוט והיסודי שחייב לשמור ולהגביל את התפרצותה של האנרגיה הדתית. אי שמירה על המוסריות היסודית, שבין אדם לחברו, של כבוד כל אדם באשר הוא, היא פשוט מסוכנת. שמירה על הכללים הבסיסיים של הגינות ויושר בסיסיים הופכת את האמונה לתוכן העמוק ביותר בחיים האנושיים. אי שמירה עליהם, מפחידה.