"'כל מי שנגע בצחי לאחר נפילתו זכה"

בהקרנת הבכורה של "מבוזבזים", סרטה התיעודי של הבמאית נורית קידר על חיילי מוצב הבופור, נשמעו קולות של בכי עצור, משיכות אף ויבבה חנוקה, מהשורה שאכלסה את משפחתו של צחי איטח ז"ל. איטח, לוחם חטיבת גבעתי בן 19, נכנס לספרי ההיסטוריה כחייל האחרון שנהרג על אדמת לבנון, לפני הנסיגה במאי 2000.

הקולות התעצמו במקצת ופילחו לרגע את השקט באולם, כשהחיילים בסרט תיארו בפירוט ובדיוק את הרגעים האחרונים בחייו של צחי איטח, שנפגע מפגיעה ישירה של טיל נ"ט שירו לוחמי החיזבאללה, בפברואר 2000. "מאוד היה קשה לי לדמיין את צחי ברגעים שהם תיארו", מעידה יפית איטח, אמו של צחי. "הכאב והגעגוע הציפו אותי בעוצמות שקשה אפילו להסביר במילים, כי הוא מאוד מאוד חסר. 'מבוזבזים' הכה בי קשות והוא בעצם החזיר אותי למה שאמרתי בשבעה לרמטכ"ל שאול מופז: 'מה החוכמה להעמיד חייל עם רובה מצוקמק מול אויב בלתי נראה ומול טילים? האם יש יחס בכלל הוגן בין רובים לטילים?'. הסרט מראה את הכאב האמיתי שהחיילים הצעירים חוו בלבנון בעודנו ישנים בבית במיטה חמה".

כאן מצטרף לשיחה, אל"מ (מיל.) אריה איטח, אביו של צחי (ומי שהיה המ"פ של החתום מעלה ובזכותו שרדתי את הטירונות הבלתי אפשרית של הנדסה קרבית): "אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסרט מציג: החיילים בשנה האחרונה בלבנון היו ברווזים במטווח, בשר תותחים. בעצם על מה חיילי הבופור שמרו? על קו שמייצר סדר אחר עד הפינוי. הם נתנו זמן לממשלה. זה היה שיא האיוולת והיום כולם יודעים שהם אפילו לא הגנו על ישראל. בסרט אומר אחד הקצינים של הבופור: 'לא עשינו כלום, חוץ מאשר להגן על עצמנו'. וזה נכון: לא הייתה שום פעולה התקפית. לפי דעתי צה"ל לא הגיב להתקפות החיזבאללה כדי שלא יירו קטיושות על הצפון, ולא יפגעו בצימרים ובתעשייה. הם העדיפו שיירו על החיילים ולא על הצפון. ממש הקריבו אותם. אחרת אין לי שום הסבר למה לא נתנו לחיילים לעשות מה שצבא יודע לעשות".

יפית סבורה ש"מבוזבזים" הוא סרט חובה לפוליטיקאים הישראלים ומסמך חשוב עבור מקבלי ההחלטות המדינאיות. "הסרט מציב בפניהם מראה: 'הנה תראו איך התנהגתם בעבר, מעתה תתנהגו אחרת'. כשירצו ללמד בני נוער על המחדלים, יביאו את 'מבוזבזים' כדי שיבינו איפה היה הכשל. הפוליטיקאים חייבים לעשות חשבון נפש וללמוד איך עלינו לנהוג שדבר כמו הבופור לא ישנה. אם אין ברירה, אז אין ברירה וצריך להילחם, אבל אנחנו צריכים לשחרר את עצמנו מהמחויבות לשמור על תאי שטח שהם לא שלנו. כשרוצים להפיק לקח מלבנון צריך לזכור שדרכנו במקום, לא החלטנו, ולא חתכנו והמחיר היה כבד".

יפית ואריה איטח בביתם. ברקע: תמונת הבן צחי ז"ל. "אמא עם התחושות שלה תמיד יודעת"

משפחת איטח נמצאת עכשיו בתקופה מאוד טעונה, מטלטלת, כואבת ומרגשת. ההצלחה העצומה והמרשימה של "בופור" סרטו של יוסף סידר וההקרנה המיועדת של "מבוזבזים" בערוץ 2 (בחמישי הקרוב) מחזירה לתודעה הרחבה את בנם צחי - דמותו היוותה השראה לשפיצר (בגילומו של ארתור פרדג'ב), החייל עם הגיטרה ב"בופור". "בעקבות 'בופור' קורים לנו הרבה דברים מעניינים והסרט פותח פצעים לאנשים", מעיד אריה. "צופים לא מפסיקים להתקשר אלינו ואומרים: 'תהיו חזקים', 'לא ישנו כל הלילה כי חשבנו עליכם'".

אחד האנשים שיצרו קשר עם משפחת איטח הוא הטייס שפינה את צחי מהבופור. "הוא לא העז להתקשר אלינו בשעתו", מספר אריה, "והתמונה ב'בופור' של המסוק הממריא תוך כדי הפגזה החזירה אותו לפינוי של צחי. הוא אוזר אומץ ומתקשר אלי. בפגישה המרגשת הוא אמר: 'במשך השנים שחלפו אני עוקב אחריכם, והסרט פתח לי את הכאב, והחלטתי לבוא לפגוש אתכם עם כל הצוות של המטוס כדי לסגור מעגל'".

ילד של אהבה

הזוג איטח הכיר והתאהב במהלך שהותם בדימונה, שלהי שנות ה-70. אריה היה אז קצין הנדסה צעיר (בהמשך הוא הקים את פלוגת חיל ההנדסה של גבעתי בה שירת צחי) ויפית מורה חיילת. צחי היה בנם הבכור. "ילד מיוחד. ילד של אהבה", מספרת יפית. "הוא שימש דוגמא ומופת לשלושת האחים שלו. נתן כבוד ודרך ארץ. זה היה המוטו שלו. הייתה לו נתינה אינסופית, חיוך כובש וצניעות. הוא היה מוביל חברתי ומנהיג שקט עם הישגים חברתיים ולימודיים. הוא הפיק מסיבת סיום של 14 כיתות י"ב בתיכון ביבנה בו הוא למד. צחי גם התנדב וסייע לכל מי שקרא לו. מלח הארץ".

צחי איטח היה גם מוזיקאי מחונן, ולאחרונה להקת "סינרגיה" הקליטה את "ליבי נשבר" שיר פרי עטו. "צחי הופיע באירועים של משפחות במצוקה בהתנדבות, מאחר ולא היה להן כסף להזמין אמנים. שבוע לפני שנהרג, התקשר אלי מפיק מפורסם והוא רצה שצחי ילווה זמרת. המפיק שאל אם הוא ג'ובניק. אמרתי: 'הלוואי, הוא קרבי', וביקשתי הוא יתקשר אחרי שצחי ישתחרר. רצו גם שהוא ינגן עם בועז שרעבי. בועז בא אלינו לשבעה. צחי הוא בזבוז לאנושות ובזבוז לנו".

משפחת איטח הייתה בבית כשהם קיבלו את בשורת האיוב על נפילתם בנם. "זה היה יום שישי. השעה שתיים וחצי, שלוש". משחזר אריה. "צחי נפגע בעודו שומר בעמדה פתוחה. הוא חתם שבוע מקולל בו נהרגו עוד שישה לוחמים. הייתי מוותר על התואר המפוקפק של 'החייל האחרון שנפל בלבנון' וגם על הרבה דברים אחרים, כדי שיביאו אותו בחזרה".

יפית מגלה שהיו לה תחושות מוקדמות רעות. "דיברתי עם צחי בטלפון ביום שישי בעשר בבוקר. הוא אמר: 'שבת שלום'. עניתי לו: 'צחי, עוד מוקדם, מה אתה אומר לי כבר שבת שלום?', אז הוא אמר: 'אמא, אני לא יודע אם אני אספיק לדבר איתך שוב'. אחרי שהוא ניתק, אש בערה בי. התקשרתי אליו לסלולרי והוא לא ענה. השארתי לו הודעה תוך כדי שאני בוכה ואמרתי שאני אוהבת אותו, ושישמור על עצמו, והשמעתי לו את השיר שהתנגן ברדיו: 'לתת את הנשמה והלב' של בועז שרעבי. הוא לא הספיק לשמוע את ההודעה הזאת. לימים, כשקיבלנו את הקיטבג של צחי עם הטלפון הסלולרי, גיליתי לאריה שהשארתי לצחי הודעה. מסתבר שהשארתי את השיר בדיוק בשעה בה הוא נהרג. אין דבר מקרי".

כדי להדגים שאין דבר מקרי, יפית מחזקת אמצעות הסיפור המצמרר הבא: "כשאריה חזר ממלחמת לבנון ב-1982 הוא הכריז: 'אני לא יודע איך לא נהרגתי. משמאלי ומימני היו מטחים ושריקות כדורים. יפית, לכל כדור יש כתובת. זה גורל'. כשצחי נהרג, הזכרתי לו: 'אתה זוכר שאמרת לי שלכל כדור יש כתובת? אצל הבן שלך זה לא היה כדור, זה היה בומבה'. אחד למיליון יש פגיעה כזאת ישירה. החבר'ה של צחי סיפרו לי שהטיל כויל למטרה מסוימת, אחרת לגמרי, ובגלל ביש מזל הטיל פספס את המטרה ופגע ישירות בצחי. מייד ידעתי איך הבן שלי נהרג. כשהמפקד של צחי בא להסביר לי איך זה קרה, אמרתי לו שזה היה טיל ישיר, והוא היה בהלם. אמא עם התחושות שלה תמיד יודעת".

נשבענו שאנחנו לא מתפרקים

אריה, שמשמש כיום מנהל אגף חירום ובטחון של עיריית אשדוד, מודה שהוא נשבר אחרי האסון, "מאותו רגע השמים נפלו. קשה היה לי אז להרים את הראש. כיום זה כמו בים. פעם זה רגוע, פעם סוער, פעם גבה גלים".

יש לך רגשי אשמה ששלחת את צחי לקרבי?

"לא. אני לא שלחתי. צחי הוא זה שבחר ללכת לקרבי. הוא תמיד ניסה להרגיז אותי ואמר שהוא ילך לגולני, אז עניתי לו: 'תלך לאן שתלך. אני אחריך תמיד'. בסוף הוא הלך ליחידה בגבעתי שאני הקמתי. והוא הפתיע אותי שהוא הצליח לעמוד בגיבוש. הוא אמר לי: 'סגרתי מעגל, פעם אתה היית שם, ועכשיו אני'. זה עשה לי רגשי גאווה".

משפחת איטח, הכוללת את הילדים אתי, עמוס וליהי, החליטה בעקבות האסון להתעשת ולא להיכנע ליגון. "מאז שצחי נהרג אין לנו רגע דל", אומרת יפית. "כל הורה שכול, יודע שאין יום שהוא עובר חלק. הוא תמיד מלווה בכאב, אבל נשבענו על קברו של צחי שאנחנו לא מתפרקים, שאנחנו נשארים מאוחדים, כי ככה הוא היה רוצה".

הם גם החליטו לעשות הכול כדי להנציח את צחי. הם כוננו חדר מוזיקה לזכרו בתיכון ביבנה בו הוא למד וגם הקימו את "שבר בסלע", אתר משותף למשפחות השכולות ביער הנשיא. יפית, שעובדת כיום בקאוצ'ינג וכיועצת תדמית שמעבירה סדנות להעצמה אישית, עומדת להוציא לזכרו ספר לילדים בשם "מתנה למדינה" אותו היא תפיץ בגני ילדים. "מאותו יום ארור, נשבעתי שאני אעשה הכול שכל העולם ידע ויכיר מי זה צחי", מעידה יפית. "צחי כבר בסופו של דבר לא יהיה, ומה שאנחנו עושים זה שלא ישכחו אותו. זה אמנם לא נחמה, אבל לפחות לא שוכחים, ולא רק את צחי. אנשים זוכרים את כל הגיבורים שבאמת היו תמימים, ועם התום עשו את מה שאמרו להם בצורה הכי נקייה".

ויש גם אתר אינטרנט בשם "צחי שלנו". "לאחרונה דני מתל אביב כתב באתר: 'כל מי שנגע בצחי לאחר נפילתו זכה: הספר 'אם יש גן עדן' זכה בפרס ספיר, יוסף סידר הבמאי של 'בופור' זכה ב'דב הכסף' בפסטיבל ברלין, להקת 'סינרגיה' זכו בלהקת השנה. משהו מיסטי קורה לכולנו".

ההנצחה של צחי היא צורך קיומי עבור משפחת איטח גם משום שלטענתם שום דבר מתקופת לבנון לא נשמר בזיכרון הלאומי, וזאת בניגוד למלחמות אחרות. "בגלל שמלחמת לבנון הראשונה הייתה פיסת היסטוריה כואבת, טייחו את הנושא. הנוער לא יודע כמעט דבר על מלחמת לבנון ואם תשאל אותם בנושא הם לא יידעו לענות. היום בזכות סרטים כמו 'בופור' ו'מבוזבזים' שמשלימים את החסר יש סוף סוף משהו שמזוהה עם לבנון".

ארתור פרדג'ב מגלם את דמותו של "שפיצר" ב"בופור", שנכתבה בהשראת צחי ז"ל 

לא השתלבנו בפרמיירות הנוצצות

במסגרת הרצון להנציח, החליט הזוג איטח לנסוע לפסטיבל הקולנוע של ברלין בחודש פברואר האחרון, שם "בופור" השתתף בתחרות הרשמית. הזוג איטח התלבטו האם זה ראוי לנסוע לפסטיבל הכרוך בזוהר ובחגיגות. "ברלין, שטיח אדום, אורות נוצצים, פרמיירות - זה כל כך לא מתאים לשכול", מודה אריה. "ביקשנו ממפיקי הסרט שיתנו לנו זמן לחשוב על ההצעה לצרף אותנו לבכורה. נכון שהם עשו סרט מדהים, אבל לא מצאתי את עצמי משתלב באווירה של פרמיירות נוצצות. אחרי שהתייעצנו והתלבטנו, נעתרנו להצעה. בברלין בידלנו את עצמו בקוקטיילים ועמדנו בפינה. לא התבלטנו והיינו ספונים בתוך עצמנו, בתוך בועת הכאב.

"הרגע שבו הבמאי יוסף סידר הזמין אותנו לבמה בתום הקרנת הבכורה, כשהקהל הגרמני עומד ומוחא כפיים - פיצה אותנו על כל ההשתתפות בצרמוניה, זה העיד כמו אלף עדים שאנשים בקהל הפנימו את המסר. זה הקל עלי את העניין. הצופים ניגשו אלינו ואמרו שבפעם הראשונה הם רואים צבא ישראלי חזק שלא יורה אף כדור וסופג כל כך הרבה, וזה עושה משהו למחשבות. 'בופור' ו'מבוזבזים' מייצרים קו שאומר לכולנו: בואו נפסיק לשחק עם דם בנינו".

היו לכם השגות על כך שהבמאי יוסף סידר השתמש ב"בופור" בשחקנים שלא שירתו בצבא?

אריה: "בנושא הזה לא התערבנו ואמרנו ליוצרי הסרט שהם יחליטו מה שהם רוצים. אין לנו שום בעיה שהשחקנים לא היו בצבא. זה בכלל לא משנה לנו. לנו שינתה עובדה אחת: שהשחקנים צריכים להעביר את המסר של מה שעבר על החיילים בבופור, והם עושים את זה מצוין. צריך היה לקחת שחקנים שיגרמו לצופים להזדהות. לא בטוח שלוחם פלס"ר אמיתי ומצטיין היה יודע להעביר את תחושות הרגש והמסרים ששחקן מקצועי יודע להעביר".

מבקרים אחדים יצאו נגד השימוש בהורים השכולים וניצולם במסע יחסי הציבור. אפילו נטען שנעזרים בכם כדי לרכך ולהסוות את התדמית הכביכול שמאלנית והאנטי פטריוטית של הסרט. מה עמדתכם בנושא?

"האנשים שעמדו מאחורי ה'בופור' הם אנשים בעלי רגישות מופלאה שהפגינו אמפתיה, באו אלינו כדי להתייעץ ולא הונו אותנו אפילו פעם אחת. אנחנו לא מרגישים שמנצלנים אותנו ליחסי ציבור. יוצרי הסרט מאוד מתחשבים במה שקורה איתנו. הם חלקו לנו כבוד ולילדים שלנו, ולחיילים שנפלו באותה מלחמה ארורה".

איך הרגשתם בתקופת מלחמת לבנון השנייה?

יפית: "מלחמת לבנון השנייה העצימה מאוד את הכאב של המשפחות השכולות. אנחנו הרי לא רוצים לראות עוד משפחות שכולות, והנה זה קרה".