הפעם, בלי ציניות
היעדים שהוצגו בתוכנית הכלכלית אינם בשמיים. וכולנו נרוויח מזה
לא תמיד חובה להיות ציני. העובדה שממשלת ישראל תאמץ יעד כמותי ברור להפחתת העוני ולהגדלת התעסוקה בשלוש השנים הקרובות, ראויה לשבח. מעטות הממשלות המעיזות לקבוע יעדים כה קרובים ומדויקים בתחומים החברתיים; קביעה כזו הרי מזמינה ביקורת ציבורית גורפת, אם היעד לא יושג. אך מעטות עוד יותר הן המדינות הסובלות משיעורי עוני כמו ישראל ומשוועות כמונו לחלוקת עושר לאומי שוויונית יותר. לפחות קצת.
הגדולה של הצמיחה מוטת-הידע של המשק הפרטי הישראלי פסחה עליהן כליל, כפי שמוכיח המחקר המלווה את תוכניתה של המועצה הלאומית הכלכלית. הן נותרו ברובן מאחור. הצטרפות מסיבית של גברים חרדים ונשים ערביות למעגלי תעסוקה בשכר הולם תצמצם במהירות את אחוז העניים בישראל ותקטין את האי-שוויון המעמיק בהכנסות. אך איך עושים זאת? אלו אמצעים מציעה התוכנית החברתית להפעיל כדי "לצמצם את העוני תוך עידוד הצמיחה"? לא אמצעים יוצאי דופן במקוריותם; מלאי הצעדים הכלולים בתוכנית נספר פעמים רבות בעבר, ואין בו חידושים. הצעדים המומלצים מוכרים וידועים: הפעלת מס הכנסה שלילי, אכיפה מוגברת של חוקי העבודה, שינוי כללי הביצוע של "תוכנית ויסקונסין" והרחבתה, טיפול נקודתי במוקדי אבטלה, ייעול מערך הקצבאות כך שקצבאות מוגדלות יינתנו רק לנזקקים אמיתיים, וכמובן - צמצום מספר העובדים הזרים.
שתי מטרות סומנו בתוכנית (תוכנית ולא "אג'נדה"; זו מילה לועזית מכוערת ומטעה) הכלכלית-חברתית של המועצה הלאומית לכלכלה, הפועלת במשרד ראש הממשלה: צמצום שיעור המשפחות העניות מ-20% ל-17% והגדלת שיעור המועסקים בגיל העבודה מ-68% ל-71%. שתי המטרות אמורות להיות להתממש עד סוף 2010 ושתיהן משולבות הדדית: באין כוונה להגדיל מסיבית את הקצבאות - ואין כוונה כזו בתוכניתה הנוכחית של המועצה הכלכלית - האמצעי העיקרי למלחמה יעילה בעוני הוא הגדלת התעסוקה. ליתר דיוק, הגדלת תעסוקה בשתי קהילות גדולות בישראל - החרדית והערבית-מוסלמית - שאין בהן תרבות של יציאה לעבודה, אין תמריצים לצאת לעבודה ואין כישורים למצוא עבודה.
בשתי אוכלוסיות אלו ניתן גם להצביע בוודאות רבה על הסיבה לעוני: שיעורי תעסוקה נמוכים מאוד של גברים חרדים ונשים ערביות, ושכר עבודה ירוד של היוצאים לעבוד. הגאות
התוכנית
תוך שלוש שנים
צבי לביא
התוכנית שהוצגה במשרד רה"מ כוללת מעבר של כ-60 אלף משפחות עניות, הכוללות 115 אלף ילדים, אל מעל קו העוני. בנוסף מדובר בכניסת 92 אלף איש בגילאי 64-24 למעגל התעסוקה. אולמרט: "המפתח לצמצום העוני הוא גידול הצמיחה"
מרבית המהלכים הללו, או דומיהם, אושרו בעבר על-ידי ממשלות בישראל, מבלי שחוללו מפנה לטובה בעוני. להיפך: העוני המשיך להתרחב. על כך אומר יו"ר המועצה הלאומית הכלכלית, פרופ' מנואל טרכטנברג: הדברים נעשו רק מהשפה לחוץ, ולא יושמו בשטח. המדיניות הכלכלית של הממשלות הקודמות שמה את כל יהבה על הצמיחה והזניחה את החברה, מתוך אמונה עיוורת שהצמיחה היא התרופה היחידה לפערים ועוני. כעת כבר ברור עד כמה הייתה זו טעות: לא רק שהעוני לא נסוג מעצמו, אלא שהעמקת הפערים, ירידת התעסוקה ועליית העוני גמרו להאטה משמעותית בצמיחה ולהתרחקותה של ישראל מרמת החיים האמריקנית.
ברק לא הזיז אצבע
פרופ' טרכטנברג יודע על מה הוא שח. לפני שבע שנים בדיוק הוא נמנה עם קבוצה קטנה של פרופסורים לכלכלה (יחד עם אלחנן הלפמן, חיים בן-שחר, שאול צדקה ודן בן-דוד) שביוזמתה הגישה לממשלת ברק חוברות של נתונים ועובדות על מצבה המידרדר של החברה הישראלית, המשקף שילוב קטלני של צמיחה איטית מדי עם פערים עמוקים מדי. הפרופסורים המליצו אז, באפריל 2000, על שורה של צעדים שאינם שונים מהותית ואף לא מעשית מאלו שהוצעו אתמול על-ידי המועצה הכלכלית הלאומית בראשות פרופ' טרכטנברג עצמו. ההבדל העיקרי הוא בכך שאהוד ברק לא הזיז אצבע ליישום התוכנית. אולמרט, עוד נראה.האם היעדים של התוכנית שאפתניים מדי ובלתי-ניתנים להשגה? לאו דווקא. הם מתונים למדי. לא מדובר בתוכנית על ירידה מוחלטת במספר המשפחות העניות, אלא על ירידה יחסית. גם אם התוכנית תעלה יפה, עדיין תהיינה בישראל בשנת 2010 לא הרבה פחות - אם בכלל - משפחות עניות מאשר כיום. גם מספר הילדים העניים לא יקטן משמעותית, הוא רק יגדל בקצב איטי יותר מהגידול הטבעי. אלה יעדים הניתנים להשגה, אם לא תוך שלוש שנים - לבטח תוך ארבע, באמצעות מגוון האמצעים הכלולים בתוכנית, וגם אלה שיתווספו בעתיד. אין גם סיבה שאחוז מועסקים בישראל לא יעלה כמתווה התוכנית, הן בגלל הירידה הצפויה בשיעורי האבטלה (בעוד כשני אחוזים לפחות, לרמת אמריקנית) והן בגלל המיסוי המוצע על העסקה של עובדים זרים. "מס הכנסה שלילי" יגדיל את ההכנסה הפנויה של העובדים בשכר נמוך ו"ויסקונסין פלוס" יכוון אותם לעבודה.
כן, אפשר לבלום את הגידול המחפיר בעוני בישראל; זה לא בשמיים ולא דורש איזו מהפכה חברתית או הפניית עורף ל"רפורמות מבניות", אלא בסך הכל קצת יותר תשומת לב למצוקותיה של החברה בה כולנו חיים, וקצת יותר נכונות לעשות משהו ממשי לשינוי. לעשות, לא רק לדבר. נכון שלמגזר הממלכתי בישראל יש רקורד גרוע בהשגת יעדים מאקרו-כלכליים, כמו הגירעון והאינפלציה. ובכל זאת, ניהול מדיניות חברתית לפי יעדים עדיף על הגישוש באפלה, שהוביל אותנו לשיעורי העוני הנוכחיים. ולבסוף: כמה זה יעלה לנו? כלום, רק נרוויח מזה: צמצום העוני באמצעות הגדלת התעסוקה יאיץ את הצמיחה ב-1.5% עד 2% לשנה ויוסיף עוד כ-12 מיליארד שקלים להכנסה הלאומית השנתית. כשמצב העניים ישתפר, מצב כולנו ישתפר.
לפנייה לכתב/ת 
יודע על מה הוא שח. פרופ' טרכטנברג
צילום: אלכס קולומויסקי
מומלצים
