תרגילים לשיפור הזיכרון
השבוע צפה אורי יסעור בחזרות לטקס יום זיכרון, בניסיון להבין איך זוכרת החברה הישראלית את השכול, ובונה מתוכו את זהותה
שתי הבנות מתחלפות ביניהן, זו קוראת שורה, וזו קוראת את השורה שאחריה:
"הוא היה – לסיירת.
הלב הרוטט עד נָשָק למדבר
ועוד אין לו י"ט,
מבאר החיים לא שתה לרוויה.
עכשיו הוא היה".
"מול אש ועופרת
הנער צעד ולנֹגה האש
את בריתנו..."
"עצרו רגע", קוטעת סגנית המנהלת את שירו של יחיאל מוהר. "אני רוצה שמ'מול אש ועופרת' תיכנסו לקצב קבוע. כאן זה צריך להיות יותר כמו, כמו... כמו תופי טם-טם".
אווירת התזזית הורגשה היטב במסדרונות תיכון 'אליאנס' ברמת אביב ביום רביעי האחרון. ההכנות לטקס יום הזיכרון, לצד ההפוגה החד-יומית בשביתת המורים, היו בעיצומן. התיכון היוקרתי, שזכה למוניטין של חממת גידול לפרחי-ידוענים, מפיק כל שנה טקס מושקע, שמגיעים אליו אלפי משתתפים, תלמידים, בוגרים וקהל.
59 דגלי מדינה יצעדו בערב יום ראשון הקרוב מסביב ומעל הקהל, לצד 59 נורות דמויי-אבוקות. בנוסף לתרגילי הסדר יערך טקס הנחת זרים, ותוצג מסכת שירים וקטעי קריאה. כ-3,000 איש, תלמידים, מורים ותושבי האזור, צפויים להגיע.
היה לי קצת קשה לעמוד בקצב של זהבה וימן, בזמן שחצינו את בית הספר הלוך ושוב. מחזרת קטעי הקריאה לחזרת הדגלנים לחזרת השירים וחזרה לחזרה הראשונה. זהבה היא סגנית המנהלת של התיכון, האחראית על הטקסים מזה שנים רבות, ומנצחת על כל המערכת המשומנת הזו ביד אמונה. מתוקף ניסיון של שנים בתחום היא מתקנת אינטונציות, בוחרת שירים ומוודאת שהתלמידים מחזיקים את הדגלים גבוה מספיק, על מנת שלא יירטבו בשלולית.
תיכוניסטים. למה הם מתחברים? (צילום: צפריר אביוב)
אנו מצויים, כידוע, בעיצומה של תקופת בין המצרים הישראלית. בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. התקופה הסמלית ביותר של השנה בכל מה שקשור לעיצוב הזהות הישראלית. הזהות והזיכרון. כי הרי מהי זהות ללא צבר של זכרונות משותפים?
הטקס השנתי באליאנס צפוי להיות ממלכתי ומרשים. ההפקה מקצועית, הנערים העושים במלאכה מוכשרים, העיבודים המוזיקליים של יוחאי בלום יוצאים מן הכלל. אבל כאמור, בזיכרון עסקינן. מה יזכרו התלמידים מהערב הזה? מה הדימוי שיחרת בראשם? כיצד דימוי זה ישפיע על זהותם המתעצבת?
עצירה, נשימה והרהור
אני עוצר לרגע. יש אנשים שמרגישים כמו דג במים מחוץ לקונצנזוס. אני מוצא את עצמי אכול ספקות וייסורים פעם אחר פעם כשאני חוצה את מפתנו. ואם ביום-יום זה לא פשוט, הרי שבשבוע הזיכרון על אחת כמה וכמה. ואולי אני סתם הוזה, ודברי לא יהיו כה צורמים לאוזן שאינה מסכימה עימי. אנסה בכל זאת.
חייל באימון (צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל)
ובכן, מיהו אותו אדם שטקס יום הזיכרון באליאנס רוצה שנזכור? איזו דמות עולה לנגד לעיני הנערים והנערות מתוך השירים אותם הם מקריאים כעת, בחזרת הטקסטים הראשונה? הרי קווים לדמותו:
הוא גבר. עצוב-עיניים, בעל לב אוהב ורגיש, אבל "כשאמרו לו לצאת הוא יצא". אהובתו אומרת כי "נערי הוא כשאנו בשניים", אך מודה כי במקביל הוא גם "גבר עם כל הפלוגה", "נמר וזאב על הטנקים". "נער, גבר, אוהב ולוחם", שמצא את מותו בשדה הקרב, כי רק "כך הופכים נערים כמוהו אגדה".
אני מניח שלרוב קוראי אין בעיה עם הדמות הזאת. להפך, הביקורת המקובלת בשיחות סלון היא על כך שבימינו-אנו לא מחנכים מספיק על 'הערכים ההם'. כך או כך, הרשו לי להטיל ספק בהנחת יסוד מקובלת: יום הזיכרון לא נועד לזכור את הנופלים.
מטח כבוד לזכר הנופלים (צילום: איי.אף.פי)
הנופלים במערכות ישראל היו בני אדם, וככאלה היו שונים ומגוונים. הדמות הזו, של הלוחם הרגיש ועז המבט, אולי מתאימה לחלקם, אבל בטח לא לרובם המכריע. היו ביניהם כאלה שהצטיינו דווקא בחריפות שכלם ולא ברגישותם; היו גם כאלה שמצאו עצמם לוחמים בעל כורחם, וגם כאלה שהגבורה הייתה מהם והלאה.
האמת היא שיום הזיכרון לא נועד למשפחות השכולות, אלה הרי נושאות את כאבן כל השנה. הוא גם לא נועד לספר את סיפורם האישי של ההולכים, אלא את זה שלנו, אלה שלא חוו מקרוב את האובדן והשכול. הסיפור של מה שאנחנו רואים כנשגב, מה שהיינו רוצים להיות. ויותר משנועד הוא להזכיר, נועד הוא לבנות זיכרון. כי זיכרון בונה זהות, וזהות מוצקה היא משהו שאנחנו זקוקים לו עד מאד, בטח בגיל 17.
התבוננתי בפניהם של הנערות והנערים המשתתפים בטקס. קובעי המדיניות יכולים להירגע – עדיין, ולמרות הכל, גם כאן בצפון תל אביב, רוב הבנים ירצו ללכת לקרבי. אלה שלא, יתביישו בכך. הבנות כבר רוצות חבר חייל. המלכות, למרות הכל, היא שלמה.
אף אחד לא יכול להבין
באותה שעה בה יערך הטקס באליאנס, יתקיים טקס יום זיכרון אחר לגמרי בצד השני של העיר. תאטרון 'תמונע' יארח את מה שקרוי 'ערב זיכרון עצמאי' (עקרון הגילוי הנאות מחייב לספר שבימים האחרונים אני מסייע למארגנים בהפקתו). הרוח החיה מאחורי הערב הזה, שמתקיים זו השנה השנייה, הוא בומה ענבר מנווה-מונוסון.לפני 11 שנים, באוקטובר 1995, שכל בומה את בנו יותם, שנהרג מפיצוץ מטען צד בדרום לבנון. כמה חודשים אחר כך התאבד איתי שחל, חברו הטוב של יותם. לכל אשר הוא הולך נושא בומה בתיק הגב שלו את תמונתם הממוסגרת של השניים.
לכל אשר הוא הולך נושא בומה גם את צערו. במהלך השיחה קולו נסדק לא פעם ועיניו מתמלאות דמעות. "הכאב הוא כל כך פרטי, שבלתי אפשרי לנכס אותו למשהו לאומי", הוא אומר על טקסי יום הזיכרון הממלכתיים. "הממסד מעוניין בהמשך הצורה הסטנדרטית, 'מגש הכסף' ודומיו, כדי ליצור תחושה של אבל לאומי, ליצור גבורה סביב המוות של הילדים שלנו. זה לא נעשה מתוך כוונות רעות, אבל כך מפקששים גם את האובדן הפרטי, וגם את ההתמודדות עם השאלה האם אפשר היה למנוע את זה".
שכול ישראלי-פלסטיני
איך באמת היה אפשר למנוע את זה? התשובה של בומה היא הקשבה. "אני רוצה לגרום לציבור הישראלי להקשיב גם לכאב של השכנים שלו. הוא לא חייב להסכים, רק להקשיב". לכן, בטקס יום הזיכרון העצמאי ישאו דברים, על אותה במה, בני משפחות שכולות ישראליות ובני משפחות שכולות פלסטיניות."זה יום שבו כל ישראל כאילו מתאחדת סביב הכאב של הנופלים", אומר בומה ומדגיש את ה'כאילו'. "ודווקא בערב כזה חשוב לצאת במסר שהכאב הוא לא בלעדי שלנו. שהכאב הוא לא רק של בומה שאיבד את יותם, אלא גם של אבו זאכי מסאלם, ושל מוחמד מכפר-יטב".
עד כמה האמירה הזו נחשבת רדיקלית בקרב קוראי, אני באמת מתקשה לקבוע. יש דברים שמותר לאב שכול לומר, ואסורים על מי שלא איתרע-מזלו. כמו שבומה עצמו אומר, "כשאני מספר למישהו את דעותיי יש לי 5-10 דקות של חסד, של 'משתתף בצערך' ושל 'שלא תדע עוד צער'. אחר כך זה עובר".
זיכרון חדש
השירים ברדיו ביום הזיכרון תמיד גרמו לדמעות לזלוג מעיני. בשנים האחרונות, עם צמיחת המודעות לחד-צדדיות של האתוס הלאומי שלנו, גדלה לה גם שכבת ניכור דקה ביני לבינם. את הניכור הזה אני רוצה לשבור, והדרך היחידה לעשות את זה היא ליצור סיפור חדש, זיכרון חדש, כזה שמכיל בתוכו מורכבות גדולה יותר, שיש בו גם מקום גם לזהות וגם לביקורת. שיש בו מקום לסוגים שונים של כאב.זו הסיבה שהיוזמה של בומה מפיחה בי תקווה ואמונה. אמונה שהזהות הישראלית יכולה להתגבש בלי צורך במודל הזדהות הרואי. בלי מתן קדימות ועדיפות לכאבם של בני עם הספר. בלי שעצם ההשוואה בין הכאב של עמנו לכאב של העם השכן תחשב כמתריסה. דמיינו לכם מין יום זיכרון כזה, שלצד המהות הלאומית שלו, הוא גם יום של הקשבה לאחר.
שיר לפני סיום
כשהגעתי הביתה, גיליתי שאולי מה שאני רוצה להגיד אינו חתרני כל כך. חיפשתי את מילות השיר שהתווסף ברגע האחרון למסכת יום הזיכרון בתיכון אליאנס - 'אבות ובנים' של אביתר בנאי. וראה זה פלא, כחלק מהטקס הממלכתי עולות השורות הללו, המסרבות לשתף פעולה עם הניכוס הלאומי של האבל שמייצגים השירים האחרים:"תיכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים
שנשאֵר לבד ונשבֵּר לאט"
זמזמתי לעצמי את המנגינה מתוך הזיכרון. בפזמון החוזר כבר נשנק גרוני:
"אבא בוכה על בן בוכה על אבא".
לפנייה לכתב/ת 
