"אבא נפל כשהייתי בת שנה"
עדי שמאכה היתה בת שנה בדיוק כשאביה מרדכי נפל במלחמת יום הכיפורים. במשך שנים התקשו בני משפחתה להאמין שהאב נהרג ונקבר בבית העלמין בקריית שאול. רק לאחר כ-18 שנה, החלו בני משפחתה לעלות לקבר ולהתייחד עם זכרו. סיפור אחד על שכול וזיכרון
"אבי נהרג בדיוק ביום בו חגגתי את יום הולדתי הראשון, ב-7 באוקטובר 1973".
עדי שמאכה (34) מספרת על אביה, מרדכי ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים על גדות תעלת סואץ.
היא לא זוכרת אותו, אך מבני משפחתה שמעה על אחת השיחות האחרונות של אביה עם אמה, שהנושא העיקרי היה יום ההולדת שלה. "לאבא היה מנהג, לקראת כל יום הולדת של אחת מהבנות שלו הוא היה נוסע לקונדיטוריה וקונה עוגת שוקולד. לפני שהוא יצא למילואים, בערך שבוע לפני המלחמה, הוא ביקש מאמא שלי שתקנה לי בעצמה את העוגה. אבל המלחמה פרצה, אמא לא קנתה עוגה וגם את יום ההולדת לא חגגו לי", סיפרה עדי.
עדי שמאכה ליד הקבר של אביה (צילום: דלית שחם)
עד שהיתה בת 18 לא הסכימו בני משפחתה של עדי להאמין שמרדכי נהרג במלחמה. "בחודשים הראשונים אבי נחשב לנעדר ולא ידעו מה קרה לו - האם הוא חי, מת או שבוי? המשפחה היתה במצב קשה מאוד של חוסר ודאות. אמי היתה אז בת 25 עם שלוש בנות קטנות ועם אובדן עצום וכאב שלא יתואר בכלל".
לאחר המלחמה החלו להתפרסם בישראל תמונות של שבויי צה"ל הנמצאים במצרים. "אמא שלי זיהתה את אבא באחת התמונות. היא מספרת שכשאחותי הגדולה, שהיתה אז בת שלוש, ראתה את התמונה היא צעקה – 'הנה אבא'", סיפרה עדי כשדמעות מציפות את עיניה.
בכל אותה עת האמינה אמהּ של עדי כי יום יבוא ובעלה יחזור הביתה. עדי: "לאמא שלי היתה תקווה שאבי נמצא בשבי, אבל בצה"ל אמרו שהשבוי בתמונה הוא לא אבא שלי ושהם אינם יודעים היכן הוא. למרות זאת, בכל פעם שהוחזרו שבויים ממצרים, הצבא היה לוקח אותה אליהם כדי לנסו לזהות אותם ולראות אולי אחד מהם הוא אבי".
כעבור ארבעה חודשים של חוסר ידיעה הגיעה הבשורה הקשה. צה"ל הודיע למשפחה כי גופתו של מרדכי נמצאה בשטח שבידי המצרים. גופתו הועברה לארץ והוא נקבר בבית העלמין הצבאי בקריית-שאול
עלתה לראשונה לקבר בגיל 18
בזמן שירותה הצבאי החליטה עדי לחפש פרטים נוספים כדי לברר מה עלה בגורלו של אביה, שהוצב באחד המעוזים ליד תעלת סואץ. דרך כתב צבאי שהכירה, היא נפגשה עם אדם ששירת עם אביה במילואים ונפל בשבי באותה מלחמה. אותו אדם סיפר לה על הקרב האחרון של אביה. "הוא שמע בקשר היחידתי שאבא נפצע ברגל ושהוא מאבד הרבה מאוד דם. הוא אמר שמלבד שלושה שבויים כל שאר החיילים במעוז מתו. הוא לא ראה אותו בשבי ולכן אמר לי שאבי בטוח מת ושאני צריכה לקבל זאת". עדי חושבת שחייל המילואים ששירת עם אביה אמר זאת בנחרצות כדי שלא תפתח תקוות ותמשיך לחפש את אבא שלה אחרי כל כך הרבה שנים.
אחרי הפגישה החליטה עדי לעלות לראשונה לקבר אביה ושכנעה גם את האם לעשות זאת בפעם הראשונה. "אמא שלי לא עלתה לקבר 17 שנה עד שהגעתי לצבא והחלטתי לעלות לקבר. האחיות שלי, שקצת יותר גדולות ממני, היו מגיעות לבית העלמין בסתר כדי שלא לפגוע באמא שלי שהאמינה שאבא עוד יחזור".
קברו של מרדכי ז"ל (צילום: דלית שחם)
אמהּ התמודדה עם הקושי הגדול ביותר. "שמונה שנים היא רק לבשה שחור עד שחברה שלה אמרה לה שהיא חייבת להפסיק עם זה. היא לא התחתנה שוב ולא הכניסה גבר אחר הביתה עד היום. כשאתה מדבר איתה, אתה עדיין מדבר עם אשה בת 25 שבעלה הלך. היא בוכה עם אותה עוצמה ועם אותו כאב. היא גדלה עם השנים בגיל, אבל לדעתי הכאב נשאר כמו ברגע של האובדן".
על ההתמודדות שלה עם השכול, היא מספרת: "ככל שהזמן עובר זה נהיה יותר קשה. כשהייתי קטנה זה היה פחות נורא, אבל ככל שגדלתי הרגשתי עד כמה אני זקוקה לחיבוק של אבא ולתמיכה שלו וזה חסר לי עד היום. גם האחיות הגדולות שלי , שהן נשואות עם ילדים, אומרות שככל שהזמן עובר אבא יותר חסר להן".
שאלה שנותרה לא פתורה היא הכיתוב על גבי המצבה. לצד השם 'מרדכי שמאכה', נכתב בסוגריים 'מיארה'. למרות בירורים רבים אין למשפחה מושג מדוע כונה כך. "על המיארה הזה נלחמו המון", אומרת עדי. "לא היה לו כינוי כזה - לא במשפחה ולא בבית ספר והם רצו לדעת מה זה ה'מיארה' ואף אחד לא נתן להם תשובות". המשפחה משערת שמרדכי כונה כך בצבא אך אין להם את מי לשאול לאחר כל כך הרבה שנים.
למרות שלא זכתה להכיר את אביה, בשנתיים האחרונות היא חלמה פעמים על אביה שחוזר הביתה. "גדלתי על זה שאני אלך ברחוב ואפגוש את אבא שלי. אני יודעת שזה כנראה לא יקרה, אבל לפעמים המחשבה הזו קופצת לי לראש. גם שהיום כשאני אומרת שאבא איננו - אני לא מרגישה שזה אמיתי".
לפנייה לכתב/ת 
