סוג של פיגול ספרותי
"חומצה גופריתנית" שהפך לרב מכר בצרפת הוא ספר מופרך ופשטני על תוכנית ריאליטי טלוויזיונית המשחזרת מחנה ריכוז, וזה לא פחות דוחה ממה שזה נשמע
קשה להחליט אם "חומצה גופריתנית", ספרה של אַמֶלי נוֹתוֹמבּ הבלגית (הדי יפָה, אם תמונתה בשער הספר אינה מטעה), שהפך לרב-מכר מיידי ושערורייתי בצרפת, הוא יותר מופרך או יותר מתועב. בכל מקרה, הטענה בגב הספר, כי מדובר בסיפור "דמיוני, אך מציאותי באופן מקומם", היא הערה שבלונית ורחוקה מאוד מהמציאות, והמלאכותיות הגדולה של הספר הפסבדו-שואתי הזה נחשפת מאליה באור הישראלי.
המופרכות הגסה של הספר מונחת כבר בסיפור המסגרת, המוצג בדפים הראשונים: במין משל קיצוני על תוכניות הריאליטי בטלוויזיה ועל רודנות המסך הקטן בכלל, מציעה לנו נותומב עלילה שבה תוכנית הריאליטי היא בסגנון מחנה ריכוז. וזה הולך ככה: עוצרים אנשים מקריים ברחוב וכולאים אותם במחנה ריכוז, בוחרים קבוצה מקרית נוספת שתשמש כקאפו, ובאותו מחנה, שהותקנו בו מצלמות טלוויזיה המשדרות לקהל הרחב, האסירים יעונו, יורעבו, יוכו ויירצחו מדי יום, כשלמעשה כולם נידונים למות בסוף. התקשורת המפרשנת את האירוע לא תצייץ בעניין הטבח הפומבי, אלא רק תנהל, כמנהגה בתוכניות ריאליטי, ויכוחים קלי דעת על התנהגות המשתתפים בתוכנית. למעשה, גם האסירים עצמם לא יתהו איך ולמה נקלעו למצב המפלצתי הזה. מין סיוט ספרותי תלוש, מעוקר מתגובות אנושיות בסיסיות.
עד כאן המופרכות. ובאשר לתחושת התיעוב שמעורר הספר (מלבד השלד הרעיוני, כאמור) - היא איננה מונחת בתיאורי זוועה פלסטיים מעיקים אלא דווקא בכתיבתה הקלה משהו, האגבית, של נותומב, כתיבה המנסה להאכיל אותנו בתופת כלאחר יד, ואף לתבל זאת בקורֶט קיטש רומנטי. כך למשל גיבורת הספר ומנהיגת הכלואים, פאנוניק שמה, הקרויה במחנה "סקז 114" (אין שמות לאסירים), שהיא בחורה יפיפיה במיוחד אשר העינוי לא שובר אותה ושדפון הרעב רק מגדיל את יופיה. במפגש איתה מבינה לפתע הקאפו הגסה שמכה אותה מדי יום "מהו יופי אמיתי", ואסיר מאוהב אחר מתוודה בפניה: "די אם אחשוב עלייך וכבר אני נגאל מן הגועל".
נותומב, בקיצור, מציעה לקורא עיסקה בעלת ניחוח סאדו מזוכיסטי, שבמסגרתה הוא יבלע את ההבל הסאדיסטי ובתמורה יקבל פה ושם משפטי אהבה בשני פראנק וקצת אופטימיות פשטנית לקינוח הטעם הרע.
מוכרים לנו שואה
אמלי נותומב כתבה 14 ספרים שרבים מהם הפכו מייד עם הופעתם לרבי מכר. שלושה מהם תורגמו לעברית: "תורת ההיגיינה של רוצח", "חרפות וגידופים", וכן "כבוד ורעדה", ספרה המפורסם יותר, שזכה בפרס האקדמיה הצרפתית ואף הוסרט, והוא נשען על חווית השפלה אמיתית שעברה בעבודתה בחברה עסקית היררכית ונוקשה ביפן. אולי לכן החוויה באותו סיפור משכנעת יותר, כולל ההומור הדק של המספרת בשולי ההתאכזרות הדורסנית המופנית אליה.מכל מקום, נראה שההתעניינות של נותומב באלימות ובהשפלה, צירוף המעסיק אותה ברבים מספריה, נעשתה מופרזת מדי וממוסחרת בהחלט ב"חומצה גופריתנית". לא במקרה מילת השיווק המובלטת בשער הספר, באות גדולה פי כמה ממילות הכותרת, היא פשוט "אמלי", שמה הפרטי של המחברת המצולמת, כאילו די בדמותה הרב-מכרית כדי למכור לנו גם שואה.
אבל למרות המסחריות הכמו-קלילה, ולמרות הצילום הפתייני משהו של נותומב באותו שער, שום פיתוי אהבה ממשי לא יימצא בספר הזה, שהוא במידה מסוימת טקסט מכחיש שואה – מעצם הזילות שלה – במסווה של אזהרה מפני שואה נוספת, וטקסט רייטינגי נחות (שואה פלוס סדרת-הישרדות בחבילה אחת) במסווה של מאבק ברודנות הרייטינג הטלוויזיוני. בכל המובנים האלה מדובר בסוג של פיגול ספרותי, שספק רב אם היה טעם בהוצאתו לאור בעברית, ועוד בסמוך ליום השואה.
לפנייה לכתב/ת 
במידה מסוימת מדובר בטקסט מכחיש שואה
עטיפת הספר
מומלצים
