קיצור תולדות האנימציה
מִיקִי מָאוּס, סוּפֶּרְמֶן, דוֹנַלְד דַאק – בקולנוע כל אותן דמויות נראות לנו לגמרי אמיתיות, אך למעשה מדובר בִּדְמֻיּוֹת אָנִימַצְיָה מְתוחְכָּמוֹת. איך ומתי הֵחֵלּוּ בני האדם ליצור אָנִימַצְיָה – תמונה אחר תמונה
מהי הדמות המצוירת האהובה עליכם? מִיקִי מָאוּס, סְפָּיידֶרְמֶן, שְרֶק או בָּארְט סִימְפְּסוֹן? ואולי פּוֹ הַדֹּב אוֹ סִימְבַּה? הדמויות המצוירות דּוֹבְרוֹת, אומנם, בשפת בני האדם, אך הן למעשה פְּרִי יְצִירָתוֹ של הָאָנִימָטוֹר, אמן הָאָנִימַצְיָה. כיצד עובד האָנִימָטוֹר וכמה זמן נדרש על מנת לסיים סרט אָנִימַצְיָה - החלטנו לצאת למסע בזמן בעקבות הָאָנִימַצְיָה.
מהי אָנִימַצְיָה?
אָנִימַצְיָה היא, למעשה, הצגה של סדרת תמונות, במהירות גדולה, לצורך יצירת אַשְׁלָיָה של תנועה.
בסרטים "רגילים" הַבַּמַּאי בדרך כלל מעוניין ביצירת תְּחוּשָׁה מְצִיאוּתִית, אבל בסרטי אָנִימַצְיָה ניתן ליצור תחושה של מציאות בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית ולא הגיונית. בסרטים מצולמים הַבַּמַּאי מוגְבָּל בִּיכוֹלוֹת הַשַּׂחְקָנִים הָאֱנוֹשִׁיִּים וּבְחוקֵּי הַפִיסִיקָה. אולם, בסרטי הָאָנִימַצְיָה הוא יכול לתת דרור לְדִמְיוֹנוֹ וליצור מצבים בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיִּים, שהם גם מצחיקים ומפתיעים.
איך זה עובד?
עקרון הפעולה של הָאָנִימַצְיָה מבוסס על תכונה שנקראת "הֶמְשֵׁכִיּוּת הָרְאִיָּה". כְּשֶׁהָעַיִן הָאֱנוֹשִׁית מבחינה בתמונה, היא ממשיכה לראות אותה למשך שַׁבְרִיר שְׁנִיָּה נוסף גם אם התמונה כבר נעלמה. כשחוזרים על פעולה זו פעם אחר פעם במהירות רבה, מתקבלת אַשְׁלָיָה של תנועה.
באותו עקרון השתמש הרופא הָאַנְגְּלִי ג'וֹן פָּארִיס, בשנת 1825, כשהמציא צַעֲצוּעַ אוֹפְּטִי בְּשֵׁם תַאוּמַטְרוֹפּ ("הַפֶּלֶא המסתובב"). צעצוע זה, שהיה מֵרִאשׁוֹנֵי הַצַּעֲצוּעִים הָאוֹפְּטִיִּים, הורכב מדִּסְקִית עגולה אשר על כל אחד מִצְּדָדֶיהָ ציור. הדִּסְקִית חוברה למקל או לחוט, וכאשר סובבו אותה במהירות - התקבלה אַשְׁלָיָה של תמונה אחת המורכבת משני הציורים.
מִצִּיּוּרֵי מְעָרוֹת ועד תמונות נעות
את תחילתה של הָאָנִימַצְיָה הַמּוֹדֶרְנִית אנו מייחסים, אומנם, לתגליתו של ג'וֹן פָּארִיס, אך האם ידעתם כי כבר בִּתְקוּפַת הַקַּדְמוֹנִים הצליחו בני האדם ליצור סוג של אָנִימַצְיָה?
באחד מִקִּבְרֵי הַפַּרְעוֹנִים בְּמִצְרַיִם גילו חוקרים עיטור בן כ-4,000 שנה הַמְּאויָּר על גבי קיר. העיטור מתאר שני מִתְאַבְּקִים בְּרֶצֶף של מצבים - האחד אחר השני. הַמַּעֲבָר מציור לציור מַמְחִישׁ את התנועה ואת התפתחות הקרב בין השניים.
עיטור זה הוא, למעשה, הָעֵדוּת הַקְּדוּמָה ביותר לניסיונות להביע תנועה באמצעות ציור. נראה שכבר אז הבינו בְּנֵי הָאָדָם כיצד ליצור תנועה באמצעות רֶצֶף של ציורים.
גם בְּצִיּוּרֵי מְעָרוֹת (קדומים עוד יותר) בִּצְפוֹן סְפָרַד, כמו גם בִּשְׂרִידִים מִתְּקוּפַת יָוָן וְרוֹמָא, ניתן למצוא ניסיונות לְהַבָּעַת תְּנוּעָה בציור.
שתי הַמְצָאוֹת מוֹדֶרְנִיּוֹת חשובות סייעו להתפתחות הָאָנִימַצְיָה: הפֶנָקִיסטוֹסְקוֹפּ וְהַזוֹאֵטְרוֹפּ.
הפֶנָקִיסטוֹסְקוֹפּ (בִּיוָנִית: לְהוֹנוֹת אֶת הַצּוֹפֶה) הוא מכשיר הַנְפָּשָׁה מוקדם שהומצא בשנת 1831 על ידי הַבֶּלְגִּי ז'וֹזֵף פְּלָטוֹ. הפֶנָקִיסטוֹסְקוֹפּ הוא דִּסְקִית עגולה עליה צוירה סדרת תמונות. סביב הדִּסְקִית היתה סדרה של חֲרִיצִים. כאשר שָׂמוּ מַרְאֶה וְהִתְבּוֹנְנוּ בְּהִשְׁתַּקְּפוּת הדִּסְקִית תוך כדי סיבוב, נוצר רֶצֶף מהיר של תמונות, שנראו לְעֵין הַצּוֹפֶה כְּמוֹ תְּמוּנָה נָעָה.
הזוֹאֵטְרוֹפּ, שהומצא בשנת 1834 על ידי ג'ורג' הוֹרְנֵר, הוא גליל בעל חתכים בְּדָפְנוֹתָיו. בחלקו הפנימי, מתחת לחריצים, מיקמו רצועה עם רֶצֶף של תמונות. עם סיבובו של הגליל, מתקבלת למתבונן דרך החריצים אַשְׁלָיַת תְּנוּעָה.
בשנת 1889 תרם הַמַּמְצִיא הָאָמֶרִיקָאִי תוֹמַס אֵדִיסוֹן, תרומה משמעותית להתפתחות הָאָנִימַצְיָה. אֵדִיסוֹן, שאנו מכירים בעיקר הודות להמצאת נורת החשמל, המציא את הַקִינֵטוֹסְקוֹפּ - מכשיר הַמְּאַפְשֵׁר לְהָרִיץ סֶרֶט צִילּוּם באורך של 30 מטרים במהירות דרך מקור אור ומסך. באמצעות המכשיר הזה ניתן היה להקרין את סִרְטוֹן הַתְּנוּעָה הראשון, שנמשך 13 שניות.
בשנת 1906 הֵפִיק סְטְיוּאַרְט בְּלֵקְטוֹן סרט אָנִימַצְיָה בשם "מבטים משעשעים של פנים מצחיקות". הוא נעזר במצלמה, בעזרתה צילם דמות מצחיקה שצייר על דף קרטון. אחר כך מחק את הדמות וצייר נוספת, מעט שונה מן הקודמת אשר גם אותה צילם וכך הלאה. טכניקה זו נודעה בשם "הקפאת תנועה". זו הַטֶּכְנִיקָה הַקְּלָאסִית של יצירת הָאָנִימַצְיָה. בשיטה זו יוצרים סדרה של ציורים, תמונות או מצבים בהם הדמות או הנושא מוּזָזִים מעט בכל צילום.
כשמקרינים במהירות את התמונות נוצרת אַשְׁלָיָה שֶׁל תְּנוּעָה.
בשנת 1910 פִּיתֵּחַ הַצָּרְפָתִי אֶמִיל קוֹהְל את טכניקת "הדמויות הגזורות" שבה הדמויות והרקע בתמונה גזורים מנייר, מִקַּרְטוֹן אוֹ מִבַּד. בכל תמונה מזיזים מעט את הדמויות וּמְשַׁנִּים מעט את הרקע.
בשנת 1914 הֵפִיק הָאָמֶרִיקָאִי וִינְסוֹר מֵקְ'קֵי את הסרט המצויר הקצר הראשון. הסרט, שנקרא "גֶרְטִי הַדִּינוֹזָאוּר", תיאר את עלילותיו של גּוּר דִּינוֹזָאוּרִים שׁוֹבָב. חֲשִׁיבוּתוֹ הרבה של סרט זה היתה בכך שלראשונה יצר הַמֵּפִיק דמות מלאת חיים, בעלת אופִי מִשֶּׁלָּהּ, שהקהל אהב ויכול היה לְהִזְדַּהוֹת איתה.
כאן אולי המקום לעשות יחד חישוב קצר. כדי שהתנועה תהיה חֲלָקָה בסרט אָנִימַצְיָה, יש צורך להעביר תמונות במהירות של כ-24 תמונות לשנייה. כדי לִיצור דקה של סרט אָנִימַצְיָה, יש צורך ב-1,440 תמונות שונות. לצורך סרט באורך מלא, אשר אורכו 90 דקות נִדְרָשׁוֹת כ- 130,000 תמונות שונות! לפני כמעט מאה שנים, כל הציורים צוירו אחד אחד בידי הַיּוֹצֵר. לא פשוט! ניסיון לְחַלֵּק את העבודה בין כמה ציירים יצר בעיה נוספת - התמונות חייבות להיות דומות מאוד זו לזו, אחרת התנועה לא תיראה חֲלָקָה. לכן, לא קשה להבין מדוע יצירת סרט באורך מלא נמשכה למעלה משנה שלמה!
בשנת 1920 יצר הַמֵּפִיק אוֹטוֹ מֶסְמֵר את גיבור הָאָנִימַצְיָה הראשון - פֶלִיקְס. מֶסְמֵר, שעשה גם הוא את החשבון שעשינו אנחנו, וניסה לחסוך בזמן עבודה, יצר דמות פשוטה מאוד לציור, תוך ששם דגש על הבעות הפנים. פֶלִיקְס, כוכב הסרט "פֶלִיקְס החתול", שיצא לָאֶקְרָנִים באותה שנה היה דמות מלאת חיים, הפך עד מהרה לגיבור תרבות נערץ.
ווֹלְט דִיסְנִי וגיבורי הָאָנִימַצְיָה המוכרים
אחד האנשים אשר אהבו במיוחד את הרעיון שמאחורי פֶלִיקְס הֶחָתוּל היה בַּמַּאי טֶלֶוִיזְיָה אָמֶרִיקָאִי בַּשֵּׁם ווֹלְטֶר אֶלְיָאס דִיסְנִי. בשנת 1928 תרם דִיסְנִי את התרומה הגדולה ביותר לתחום הָאָנִימַצְיָה. לרעיון הדמות הפשוטה עם הַבָּעוֹת הַפָּנִים הוא הוסיף קולות. כך נולד מִיקִי מָאוּס.
דִיסְנִי הצליח לְהַתְאִים היטב בין התנועה לקולות, עובדה שהפכה את הַדְּמויּוֹת וְהַהִתְרַחֲשׁויּוֹת לִמְצִיאוּתִיּוּת וְכִמְעַט אֲמִתִּיּוֹת. התמונות הַנָּעוֹת צולמו במצלמות אותן מיקם דִיסְנִי כך שנוצר עומק לתמונה. הדמויות המצוירות נראו כמעט יוצאות מתוך המסך. את הסרט הָעֲלִילָתִי הראשון עשה דִיסְנִי בשנת 1937 - "שִׁלְגִּיָּה וְשִׁבְעַת הַגַּמָּדִים". סרטיו של דִיסְנִי הפכו יותר ויותר "אמיתיים". הדמויות היו לְגִיבּוֹרִים בֵּינְלְאומִּיִּים: פִּינוֹקיוֹ (1940), דַמְבּוֹ הפיל המעופף (1941), בַּמְבִּי (1942).
בתקופה זו קמו אולְפְּנֵי "הָאַחִים ווֹרְנֶר". ארבעת האחים לבית ווֹרְנֶר היו לַמִּתְחָרִים הָעִיקָּרִיִּים של דִיסְנִי, כשיצאו בשנת 1940 עם בָּאגְס בָּאנִי, דָאפִי דָאק וְהָאֶפְרוֹחַ טְווִיטִי. מלבד שתי חברות ענק אלה, המובילות את תַּעֲשִׂיַּת סִרְטֵי הָאָנִימַצְיָה עד היום, פעלו שתי חברות נוספות: אולְפְּנֵי פְלָיְשֶּר, שיצרו את הדמויות פּוֹפָּאי הַמַּלָּח, בֶּטִי בּוּפּ וְסוּפֶּרְמֶן וְאולְפְּנֵי אֶמ.גִ'י.אֶמ, שיצרו את הַיְּרִיבִים הַנִּצְחִיִּים טוֹם הֶחָתוּל וְגֶ'רִי הָעַכְבָּר.
אולְפְּנֵי פְלָיְשֶּר הם שֶׁפִּיתְּחוּ טֶכְנִיקָה חשובה בתחום הָאָנִימַצְיָה - רוֹטוֹסְקוֹפּ. בטֶכְנִיקָה זו לוקחים קטעים מתוך סרטים מצולמים בהם מופיעות דְּמויּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת, ועל פיהן מציירים דְּמויּוֹת אָנִימַצְיָה. רבים בעולם הָאָנִימַצְיָה לא ממש אהבו את הַטֶּכְנִיקָה הזו, כיוון שחשבו שזו הַעְתָּקָה ולא יצירה מְקוֹרִית. לעומתם, היו כאלה שטענו דווקא שכך הופכת הָאָנִימַצְיָה לִמְצִיאוּתִית יותר.
בְּאֵירוֹפָּה באותן שנים התפתחו מספר טֶכְנִיקוֹת אָנִימַצְיָה נוספות. במקום ציור הדמויות, פּותְּחָה בְּגֶרְמַנְיָה טֶכְנִיקָה בה צולמו דווקא הַצְּלָלִיּוֹת של הַדְּמויּוֹת, והן היו לְגִיבּוֹרֵי הָעֲלִילָה. טֶכְנִיקָה נוספת שֶׁפּותְּחָה בְּצָרְפַת היתה "מָסַךְ סִיכּוֹת" - לוח ובו מאות אלפי חורים בהם נעוצות סיכות. את הסיכות ניתן להעלות או להוריד בתוך החור כך שניתן לקבל במשחק של אור וצל, אַשְׁלָיָה של פיסול בּמַּתֶּכֶת וליצור דמויות ותמונות.
בְּמִזְרַח אֵירוֹפָּה נָפוֹצָה אָנִימַצְיָה תוך שימוש בבובות וְחַיּוֹת פַּרְוָה שצולמו ברֶצֶף, כשבכל צילום מתרחש שינוי קל. הַהַקְרָנָה יָצְרָה אַשְׁלָיַת תְּנוּעָה עַצְמָאִית של הַבּובּוֹת וְחַיּוֹת הַפַּרְוָה. שיטה נוספת היתה עִיצּוּב דְּמויּוֹת בַּבָּצֵק אוֹ בַּפְּלַסְטֶלִינָה.
לפנייה לכתב/ת 
