זרעים של כאב בערוגת המוות

אחד לאחד הוא זרע אותם בערוגתי שאדמתה היתה דשנה. לכל אורכה ורוחבה הם פוזרו והוצנעו כך שלא ניתן יהיה למצוא ולחסל את כולם. המומחים ניסו הכל בכדי לבער את הנגע ומלאכתם כמעט שצלחה בידם, עד-כדי-כך שבאחד הימים לא הבחנתי ולו בעשב שוטה אחד על פני השטח. רציתי למלא את ערוגתי בפרחי העונה, אך אחד מהם הציע לי שלא לעשות זאת. "העובדה שלא רואים נבטים אינה מבטיחה שהזרעים אינם קיימים", הוסיף בקולו הצונן משהו.

כמובטח, לאחר מספר שבועות הם החלו לנבוט. שוב ערוגתי עברה חריש, תיחוח וריסוס בחומרי הדברה מן החזקים הקיימים בשוק. "הצלחנו להקטין את כמות

העשבים השוטים", הכריזו המומחים. התקוות נסקו אל-על לזמן קצר, והתרסקו ארצה עם הצצת נבטי היבלית הראשונים.

לדברי המומחה, הזרעים פיתחו עמידות לכל טיפול שניתן וכעת לא נותר אלא להמשיך בשילוב חדש וקטלני יותר. לא שמחתי למשמע דבריו, שכן רציתי לגדל בערוגתי פרחים ולטפחם. בהרבה כאב החלטתי להפסיק את הרעלתה על-ידי כל החומרים למיניהם, נתתי לזמן לשטוף אותה מהרעלים שהצטברו בין רגביה. היתה זו החלטה נבונה, ולאחר מספר חודשים פני האדמה נראו בריאים יותר. אולם הזרעים שלא נמצאו חיכו לשעת כושר להגיח החוצה מהמחשכים. הגשם שירד והשמש שזרח, הנביטו את זרעי הכאב. 

אני מרגיש אותם מתעוררים לאטם, בכל פעם במקום אחר. נבטים קטנים, רכים אך אכזריים ומרושעים של כאב פועמים בכתפיי, בבטני או בכל מקום אחר. הם מרימים את ראשם ונסוגים, כאילו אומרים "אנו פה מחכים לשעת כושר". לעתים, יקיצתם מלווה בכאב עז יותר מהרגיל והתזכורת מריצה את רופא המשפחה אליי. הוא נותן לי כדורים בצבעים שונים ומציע לי לנסות קודם את הצבעוניים, אחר את החומים - ואם לא יעזרו לעבור לאדומים.

בחודש האחרון, ערוגתי כוסתה כמעט כולה במרבד ירוק של עשבים שוטים. עברתי לכדורים האדומים והוספתי להם את כל היתר, ולמרות זאת אני מרגיש את צמיחתם והתפצלותם של עשבי הפרא. חג שני של פסח בבוקר, הכדור של הלילה סיים את משמרתו ונעלם כלא היה. המחליף, מנומנם משהו, הלך להכין לעצמו כוס קפה ולא עשה חפיפה כנדרש. הכאבים, שרק חיכו להזדמנות שכזו, תפסו אותי ללא הגנה ונתנו לי לטעום מהמצפה לי בהמשך.

הם היו עוצרי נשימה, במובן הרע של המילה. נשמתי רק את המעט הדרוש, יותר מכך רק החמיר את המצב. בזווית העין יכולתי להבחין בזוגתי הפוסעת על בהונות רגליה, חוששת ושואלת אם אני רוצה משהו מיוחד. זה הזמן לבקש כל שאחפוץ, אך

איני רוצה דבר, רק שיעזבוני לנפשי להתמודד לבד עם הכאב. דקות ארוכות ומתישות עברו עד שהכאב התפוגג לאי שם.

בפעם האחרונה שהגיע המומחה, הוא חפן רגב אדמה, חיווה את דעתו על מצבה וסירב לומר כמה זמן נותר עד שהעשבים השוטים ישתלטו עליה כליל. הוא ניחם אותי שקצב גידולם איטי, ונפרד ממני כשעיניו עצובות-משהו. הבטתי אחריו וידעתי שיותר לא יבוא לבקרני. ניסיתי לטפח את אלה שנותרו. היה זה מראה נהדר וכואב, פרחים בשלל צבעים בין עשבי הפרא, אך היה זה מצב זמני בלבד. הפרחים היו רכים ועדינים, ונראה שלא יוכלו לעמוד בפני המתקפה האחרונה של היבלית האכזרית.

איני חושש מפני הרגע בו ערוגתי תיפול חלל לעשבים השוטים. יותר מכך אני פוחד שאראה את הפרחים נובלים בזה אחר זה ומהייסורים הנוראים שיתלוו לכך. רופאי הבטיח לי שלא אסבול מהמראה העצוב של ערוגתי הקמלה. "לא תרגיש דבר", חזר ואמר לי לא פעם, "אני אישית אדאג לכך". צחקתי ללא קול למשמע המשפט שלבטח נאמר בהקשרים אחרים, ולא יכולתי להסביר לו מדוע אני מחייך.  

איני נוהג לקרוא תהילים, למעט ליד קברו של אבי, אולם הפסוק זה "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי" עומד בפני עצמו. הפסוק נאמר על בורא עולם, אך לא מזיק לחשוב שגם רופאי יהיה יחד איתי באותו מקום חשוך ומפחיד, בידו מזרק גדול ומלא במורפיום.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות 
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס