רשומון של אישה היסטרית

הקריאה ב"ימי הנטישה", מאת הסופרת האיטלקית אלנה פרנטה, לא היתה קלה או פשוטה. קודם לקריאתו, דיווחו לי כמה ממכרותיי על התרגשותן מהספר ועל ההתפעמות וההזדהות שהוא עורר אצלן, אולם אני חשתי בקריאת חלקים נרחבים שלו מבוכה ואפילו חוסר נעימות. הרומאן עוסק בתהליך הידרדרותה הנפשית של אישה זנוחה ונבגדת, ומערך הרגשות שנגלה בו בפירוט קליני-דקדקני של יומן מחלה נפשית, הטיל עלי מורא.

אין ספק לגבי כישרונה של פרנטה, שמציבה דיוקן פואטי חסר רחמים של אישה על סף התמוטטות עצבים. ברגע אחד, לאחר ארוחת ערב שגרתית, מודיע מריו לאשתו שהוא רוצה לעזוב אותה, ונוטש את דירתם מבלי לקחת עמו דבר ומבלי להיפרד משני ילדיהם. היא חשה ודאות שישוב, ומניחה שבעלה רק הגיב בקיצוניות לתסכולים הקטנים והמצטברים של החיים. אולם הוא לא חוזר, וההכחשה מפנה את מקומה לזעם, לייאוש, לבהלה, להזנחה ולאלימות, ומאוחר יותר גם לאבלות. הגיבורה הנבגדת - עקרת בית שויתרה על קריירה למען בעלה - מוצאת את עצמה בריק של משמעות, שבו הפעילויות הביתיות הפשוטות ביותר - סיבוב המפתח במנעול, תשלום החשבונות, מילוי האמבטיה והוצאת הכלב לטיול - הופכות למעמסה בלתי נסבלת ובלתי אפשרית. היא הופכת לחסרת תחושה, מוצפת בכאב שלא נותן מנוח לרגע ושסוגר עליה את עולמה.

ככל שמתעצם הכאב, כך מצטמצם המרחב שבו נמצאת הגיבורה: העיר הנטושה אף היא בזמן חופשת הקיץ סוגרת עליה בלהט מחניק. אולם העיר - כמו גם המגע עם החוץ - הולכת ומטשטשת, והגיבורה נותרת לכודה בדירתה, שמוצפת במכאוב ובחולי. גם ילדיה, מבוהלים וצייתניים בתחילה, פונים כנגדה ומפעילים ביתר שאת את תחושת הריקנות הרגשית ואת חוסר האונים האדיש שלה. בסצנת השיא של הספר, היא מבקשת מילדתה לדקור אותה בסכין מכתבים, על מנת שלא תתמסר לאובדן התחושה; הסצנה הזו חושפת את נושאו של הרומאן, וגם את הפוליטיקה שלו: היעדר תחושה היה אחד מהמאפיינים שזוהו עם מחלת ההיסטריה, ומקורותיו חוזרים לימי רדיפת המכשפות. כאשר הרשויות חשדו באישה כמכשפה, הם ערכו ניסוי שבמסגרתו הוחדרו מחטים לגופה של החשודה; כאשר האישה - מעולפת מהכאב - לא הגיבה לפגיעה, היה זה סימן מובהק לעובדת היותה אשמה בכישוף. ואכן, בשלב מסוים כותבת הגיבורה: "אני הצרעה שעוקצת, אני הנחש הכהה. אני החיה החסינה שחוצה את האש ואינה נשרפת".

הבנה ולא ריפוי 

"ימי הנטישה" הוא רומאן שעוסק בגלגוליה העכשוויים של ההיסטריה הנשית ושל החרדה המכושפת שהיא מעוררת, והוא מעיד על כך שהכאב מובנה על ידי תנאים חברתיים, ולא רק על ידי מערכת העצבים. הוא מאפשר להבין כיצד גברים ונשים נתקלים בכאב בהקשרים תרבותיים שהם כה שונים זה מזה, עד שהם יוצרים את מה שניתן לכנות "כאב נשי" ו"כאב גברי". המילה היסטריה לקוחה מהשורש היווני hyster, שפירושה רחם; במאה ה- 19, עד לראשיתה של המאה ה- 20, הרחם נתפס כמקורה של אי-הרציונאליות הנשית. ההיסטריה אובחנה בעיקר

 אצל בתולות ואצל אלמנות, והתנאים החברתיים הבהירו מדוע נשים רווקות סבלו מבידוד חברתי שהתבטא במצוקה רגשית ופיזית, ומדוע הרופאים הגברים אבחנו את המצוקה הזו כמחלה. כל אישה שתוארה כרגשנית, מרוכזת בעצמה, אדישה, נוטה למצבי רוח או מינית, הפכה להיות "היסטרית", גם כאשר מצבה נבע מנטישת בעלה - מה שהותיר אותה בודדה, מוקצה ואשמה בעיני העולם.

הגיבורה סובלת מכל הסימפטומים הללו, וכאבה ההיסטרי נשלל ממעמדו ככאב "לגיטימי"; הרי אין לו סיבה פיזיולוגית, ואפשר להתגבר עליו בקלות באמצעות מפגש עם גבר אחר או באמצעות מנוחה ואיזון - זו הייתה צורת הטיפול המקובלת במחלה, שנדדה גם לציפיות הגבריות שלי מן הקריאה ב"ימי הנטישה". ציפיתי שהגיבורה תתעשת מהר ככל האפשר ושתפיג את האימה שהיא חשה בניסיון מחושב לארגן מחדש את עולמה. פרנטה אינה מספקת את הנחמה הגברית הזו; אדרבא - היא מתעמקת בפצע ומחטטת בו באכזריות פלסטית ורגשית שאינה נותנת מנוח, ורגעי האופטימיות מגיעים במשורה רק לקראת סופו של הספר.

פתחתי את הרשימה בווידוי על רגשות אי הנוחות שהספר עורר בי, אולם אלו מבהירים במדויק - וזה הישגו של הרומאן לדידי - עד כמה המגדר של הקורא/ת מכתיב את הציפיות ממהלך העלילה וממידת ההזדהות עם גיבורתו. פרנטה לא מטשטשת את עמדתה: היא מציבה רשומון עכשווי של אישה היסטרית, מבולבלת ונואשת, והפורטרט הזה תובע הקשבה, ולא תיקון; הבנה ולא ריפוי. הוא מבהיר את עוצמתה של ההטיה המגדרית בקריאת ספרות, ובעיקר את האופן שבו הספרות מציעה לנו כלים להתקרב לדמויות אנושיות ולהאזין למצוקתן, ובה בעת להבין את הפוליטיקה של שיפוטנו אותן - ולהשעותה.