"לא דיברתי, רק גירדתי באוזן"
נראה כי שופטי התעבורה במדינת ישראל שמעו כבר את כל התירוצים היצירתיים שלכם לעבירות תנועה, ולא "קנו" אותם מעולם. בכל זאת, התחמן הישראלי אינו מוותר, גם כאשר הטיעונים מגוחכים. רוצים לספר לנו על המצאות מקוריות אחרות? בבקשה
ישראלים מעגלים פינות. כאלה אנחנו. אחרי הכל, את ה"יהיה בסדר" המיתולוגי ו"עלי, אחי" המודרני, אתם ואנחנו שומעים פשוט בכל מקום. בעבודה, בבית, במגרש הכדורגל - וכמובן שגם בכביש. רק ששם, "עיגול" פינות יכול להסתיים רע. ולכן, יש חוקים מאד ברורים, ויש גם מי שמנסה לאכוף אותם. אבל גם זה לא יעצור את הישראלי.
עם קצת יצירתיות, כולנו מאמינים שנצליח לצאת מכל צרה שלא תבוא. נהגתם במהירות של 230 קמ"ש בכביש עירוני? לא נורא, אם תספרו לשוטר שאתם מנתחי-לב בעלי שם, בדרך לניתוח חירום בבנו של מלך אפריקאי, הוא בטח ישתכנע. עברתם באדום מלא? היי, לא הייתה לכם הרי ברירה. סבא-רבא עומד למות כל רגע מסיבוך נדיר של נזלת.
"לא השתוללתי, סתם נמאס לי לשבת כל כך הרבה זמן"
נשמע לכם מצחיק? כנראה שלא פגשתם עד היום ברשימת מעשיות ותירוצים עדכנית. לפניכם מקבץ מאלה שהושמעו בחודש האחרון בפני שופטי בתי המשפט לתעבורה, עם שמותיהם הפרטיים של המתרצים בלבד. יש לכם אחרים? שלחו תגובה. אנחנו בטוחים שכל הגולשים ישמחו לדעת למה שוחחתם בטלפון בלי דיבורית, מדוע עברתם את המהירות המותרת ואיך קרה שהמספר האחורי באופנוע שלכם מלא בבוץ, בעוד האופנוע עצמו מבהיק אחרי שטיפה קפדנית.
מכת סנוורים
"לא אחזתי במכשיר הטלפון ולא עשיתי בו שימוש. יתכן שהשוטרת הסתנוורה מהשמש". כך טען בבית המשפט לתעבורה בת"א איתן, לאחר שנתפס כשהוא נוהג ובאותה עת מדבר במכשיר הטלפון הנייד. אלא שהייתה בעיה קלה עם הנחת הבסיס הזו. השוטרת שעצרה אותו ניצבה במרחק של כחמישה מטר ממכוניתו, והבחינה בו בבירור אוחז במכשיר הטלפון ביד שמאל, בצמוד לאוזן שמאל.
"הייתי חייב לענות. בדיוק סיפרו לי שזכיתי בהגרלה היומית של הלוטו"
במעמד רישום הדו"ח, הצהיר איתן "לא דיברתי בטלפון. אני טוען שזה שקר". כאמור, גם בבית המשפט הוא חזר על טענתו, אלא אבל שהשופט לא קנה את סיפור "השמש המסנוורת". בהכרעת דין שניתנה השבוע, הורשע הנהג המדבר בשימוש בטלפון נייד שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב.
בעיה באוזן
תירוץ שתמיד נראה כבעל סיכוי גבוה לזכות בלבו של השופט, הוא "התירוץ הרפואי". סמי למשל נתפס כשהוא מחזיק את הטלפון הנייד ביד שמאל, ומצמיד אותו לאוזן ימין. לשוטר שעצר אותו אמר "לא דיברתי, רק הקשבתי. תראה, אני נוהג להחזיק את הטלפון ביד ועם האנטנה לגרד באוזן".לשופט הוא אמר כי השוטר ראה אותו "רק" משחק עם האוזן, בשל בעיות רפואיות שיש לו. אלא שהשופט לא גילה אמפתיה למצבו הבריאותי, והרשיע אותו בעבירה המיוחסת.
דש חם
יש מי בוחר לוותר על יצירתיות, ולנקוט בגישה שמרנית יותר בתירוציו. עופר למשל טען כי "הטלפון שלי עמד בדש החולצה, ולא שוחחתי עם היד. רק שמתי אותו בדש". הנהג הודה בפני השוטר שעצר אותו, ובפני בית המשפט, כי רק ענה "הלו" ואמר ש"אין לו בטריה, והוא מפעיל את הדיבורית". שלא במפתיע, השופט בחר להאמין לשוטר, והרשיע אותו.
סתם מחזיק
תירוץ נוסף, שבוודאי עובר בראשו של כל מי שמדבר בטלפון נייד בזמן הנהיגה, הוא "אני רק החזקתי את הטלפון, ולא דיברתי". אולם, מתברר שגם תירוץ זה אינו עושה רושם על שופטי התעבורה. יצחק ניסה את כוחו עם התירוץ הקלוש, וגם עם איום מרומז לשוטרת שעצרה אותו: "החזקתי אותו אולי, לא דיברתי. אני אראה לך פסק דין של שופט שהוא קטל את השוטר. היום עשית כמו שעשיתם בהתנתקות".
מה היה לשופט לומר בעניין? "לא סביר בעיני שהנאשם החזיק את הטלפון בידו מבלי שיעשה בו שימוש". כצפוי, בהכרעת הדין, שניתנה לפני כשבוע, הנהג נמצא אשם.
המצב הביטחוני
מאיר נתפס כאשר במושב האחורי יושבת נוסעת ועל ברכיה תינוק. כך מתואר המקרה בהכרעת הדין: "לצדו (של הנהג, ש.ה) ישבה נוסעת בלתי חגורה בחגורת בטיחות, ומאחור ישבה נוסעת עם תינוק על ברכיה ועוד נוסעת לצדה. מאחור, בתא המטען, ישבה ילדה. השוטר הזהיר את הנאשם על הנוסעת שישבה לצדו לא חגורה, ועל הילדה שישבה בתא המטען, ונתן לו דו"ח בגין תינוק שישב על ברכי הנוסעת מאחור, על שלא היה רתום בהתקן ריסון כחוק".
"היינו משתמשים בחגורת בטיחות, אבל אז זה היה פוגע לנו בחיי הנישואין"
מה היה הסברו? הכרעת הדין מפרטת: "בתגובה, אמר לו (לשוטר, ש.ה.) הנאשם שזה מצב חרום, והסעת נוסעיו באופן זה מאפשרת להם לקפוץ מהרכב. הנאשם הוסיף ואמר שהתינוק הוא בן שנה, וגם הוא אינו חגור מסיבה ביטחונית". הנאשם העיד בבית המשפט, כי בעת בה נתפס - אפריל 2002 - היו פיגועים קשים בארץ, והיה חשש גדול לפיגוע.
השופטת בבית המשפט לתעבורה בת"א לא התרשמה מטיעוניו והרשיעה אותו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
חבר מביא חבר
שני חברים מגיעים לבית משפט. החבר הראשון, שמואל, נתפס כשהוא נוהג במהירות של 166 קמ"ש, בדרך עירונית בה מותרת נסיעה במהירות מרבית של 70 קמ"ש. החבר השני, שישב לידו בעת המקרה, התייצב להעיד במשפט וסיפר לשופט כי הביט על מד המהירות כשחברו נהג, וראה כי הוא נוהג במהירות של "בסביבות 85 קמ"ש".
"190? אין מצב. אסור לי כל כך מהר כי המנוע בהרצה עכשיו"
מיותר לציין שהשופטת לא האמינה לעדותו של החבר. בהכרעת הדין נכתב: "איני מאמינה לחברו של הנאשם שהוא הסתכל על מד המהירות בעת שמהירותו נמדדה בממל"ז (אקדח לייזר, ש.ה), מאחר שהוא כלל לא ידע אפילו מתי בוצעה המדידה. העד הודה שכלל לא הבחין במכונית המשטרה ובשוטר, לפני שהניידת עצרה לידם". הדרך מחוסר התמצאותו במרחב של החבר, ועד להרשעתו של הנהג, הייתה קצרה.
אני, רק שאלה
כל מי שגר או עובד בתל אביב, יודע שלא מעט רוכבי קטנוע - בעיקר השליחים שבהם - מאמינים כי ספר החוקים לא ממש נוגע להם. אבל זו תפיסת מציאות שלא בדיוק מתיישבת עם הדרך שבה המשטרה רואה את הדברים.
חנן נתפס כשהוא רוכב על המדרכה, נגד כיוון התנועה המותר ברחוב. בבית המשפט טען כי תעה בדרך, ראה את השוטר, ופנה אליו כדי שזה יעזור לו להגיע אל היעד. מובן שהופתע כשהשוטר ביקש את רישיונות הרכב והנהיגה. זאת ועוד, הרוכב התועה טען כי "גרר" את הקטנוע בכוח גופו, ולא היה בנסיעה של ממש. אלא שבחקירה נגדית הודה כי נסע על המדרכה "מטרים ספורים בלבד".
סיפורו של חנן לא נגע ללבו של השופט, שמצא אותו אשם בעבירה המיוחסת לו.
"כולה 10 דקות"
קשה למצוא חנייה עם משאית ברחובות תל אביב. תשאלו את דקר, בעל משאית מסוג איסוזו, שנתפס כאשר הוא חונה על שתי חניות נכים, מסומנות בתמרור. הנהג חזר למשאיתו בעוד השוטרת רושמת את הדו"ח, וטען בפניה כי "אף אחד לא ביקש ממני להזיז את הרכב". בבית המשפט טען כי חנה "ליד חניה של נכה", לפני שירד מהרכב כדי לפרוק סחורה, וחזר כעבור 10 דקות.
נכון שאין חניה, אבל הגלגלים לא נוגעים בכביש... (צילום: יוסי דקל)
בהכרעת הדין הסבירה השופטת מדוע לא השתכנעה מסיפורו: "איני מאמינה לנאשם שחנה ליד מקום חניה של נכים, אחרת לא היה אומר שהוא רק ירד להוריד סחורה מהרכב וחזר כעבור 10 דקות. שהרי אם חנה כחוק, הוא לא היה מוגבל בזמן חניה. בנוסף, אם הנאשם היה חונה במקום מותר, כפי שטען, אף אחד לא היה צריך לבקש ממנו להזיז את הרכב".
הסתירה הפנימית בדבריו, עלתה לדקר בהרשעה.
יש לכם עוד? ספרו לנו, כדי שכולם יוכלו ליהנות
לפנייה לכתב/ת 
